נגמר הסיפור.

עבר עליי יום מדהים שהעמיד למבחן את כל הסרטים והחרדות שלי של התמודדות עם רגשי חיבה ואהבה מאנשים.

ידעתי שמעריכים אותי, לא ידעתי עד כמה.

ידעתי שאוהבים אותי, לא הבנתי כמה.

האנשים האלו מקסימים אחד אחד. אפילו שחר, שבעייתי משהו בנושאים שכאלו... אפילו שחר.

קיבלתי המון מתנות. אלבום מדהים עם ברכות מאנשים שלא חלמתי שיכתבו לי אפילו, והכי חשוב, מתנה מקסימה שנתן לי ה"מדור", לאון, מגה ושחר, המדור האולטימטיבי מבחינתי... הם עשו לי סוגשל קולאז' עם כל מיני דברים מהתקופה הזאת. כאלה חמודים...

אני מסיימת את התקופה הזו בהרגשה שלמה. תרמתי כמה שיכולתי לפי דעתי וזה מה שחשוב לי.

אני יודעת שהשפעתי ונגעתי באנשים, עזרתי כמה שיכולתי והייתי חיילת וחברה טובה ככל האפשר (נו, לכולם יש נפילות. גם לי ואין לי ספק בזה). היום הזה הוכיח לי שהייתי חשובה ושתרמתי ואף אחד לא יכול ולא יוכל לערער על כך.

ועם כל זה נהניתי. היה לי כייף והכרתי אנשים מקסימים שלא הייתי מכירה ומתחברת אליהם בסיטואציה אחרת.

(חזרה לפן האמיתי של הבלוג)

אני מפחדת מהקשר עם לאון. בין כל ההערות של כולם על זה שאנחנו צריכים להיות זוג, זה עוד מילא.

עכשיו שאנחנו כבר לא באותו משרד, באותו תחום, באותו מדור, כשאין לו השפעה עליי מבחינה שאינה כחבר,

זה איזשהו שלב חדש במערכת יחסים ביננו ואני מפחדת שאני אהרוס. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה,

שכחתי איך מכירים אנשים חדשים, איך מתחברים, איך אנשים לא בורחים...

וכולם ברחו מה שגורם לתהות אם לחשוף את השדים... אם לספר לו על המחלות הפנימיות שלי,

זה נורא ואני לא יודעת איך להתקדם הלאה...

בנתיים אני מעדיפה להשאר ככה. כי כייף לי איתו. אני אוהבת אותו ואני אוהבת את הקשר הזה בדיוק ככה.

התקשורת ביננו מעולה ואנחנו ממש, כמו שאומרים, משדרים על אותו גל...

וכל הזמן הזה, כשאני כותבת את זה, אני אומרת לעצמי שזה לא צריך להיות כל כך קשה וזה לא כזה מסובך.

ובכל זאת, הרי אולי אם לא הייתי מספרת לרם דברים מסויימים,

או לפחות מסננת את השיחה האחרונה אולי היינו מדברים עדיין.

ואם הייתי סותמת את הפה עם בל, אולי היא לא היתה נרתעת.

ופתאום כל התסביכים שלי פורצים החוצה...

ופתאום זה מרגיש כאילו הגעתי בדיוק לשלב שבו אני הורסת הכל.

ואני יודעת, אני יודעת שלאון זה לא רם ובטוח לא בל.

הוא בוגר יותר, נכנס לרשימת האנשים השניה

ושאם אני מספרת, זה לא חייב להיות הכל... זה לא חייב להפיל עליו תיק, זה יכול להיות תיקייה >_<

נו...

גם ככה אני מסננת את המחשבות האלו. דוחה אותן מעליי ומדחיקה.

אוף לוידעת...

נראה לי שאני פשוט אזרום.

לילה טוב

*די* מבולבלת למדיי

מצחיק שאני לומדת הקלדה עיוורת כשאני כותבת פה והמקלדת מטושטשת מדמעות.

אני חייבת לעזוב את הבית.

נימה אופטימית קצת יותר, אירועי האתמול...

שחר: "די, אז מה את חושבת על הזקן של לאון?"

~אני בפרצוף מבולבל~ "הממ, לוידעת"

-"את יודעת שהוא התחיל לגדל אותו כשעזבת..."

יום האתמול הוכרז כיום עצוב מאוד בשביל הרבה אנשים, אבל לא בשבילי. לי היה כייף.

התגעגעתי לכולם והיה לי מצחיק ואולי לא הספקתי הרבה אבל הספקתי להשתחרר שזה מספיק.

לא רוצה לשכוח את המבט של רועי כשנכנסתי, כזה חמוד... מבט עם אור בפנים, רק כי הייתי שם.

את החיבוקים של דידי ובל, ללמד את אריק טאקי (אחד הדברים המצחיקים ממש), ושחר וברטי

ובעיקר לאון. כמו תמיד.

כבר דיברנו על מילואים וזה... איכשהו נראה לי שאני לא אספיק להתגעגע.

-

אה כן, וט"ו בשבט שמח :)

היו לי כל כך הרבה רעיונות לאיך להתחיל את הפוסט הזה ועכשיו הכל נמוג מאחור...

ספונטניות #1 : כבר בבוקר קיבלתי הוכחה להיותי אישה בהפתעה קלה אך לא נעימה כלל. אדויל של בוקר...

ספונטניות #2 : כמה שעות לאחר מכן, בעודני במשרד,

התקשרתי לברר דברים מסויימים כבכל יום בזמן האחרון ונפלו עליי חדשות -

 "את יודעת שאת משתחררת מחר, נכון?"

הרגשתי שאני לא יכולה לדבר אחרי שניתקתי את הטלפון אז שלחתי ללאון הודעה במחשב,

הוא לא הבין (תגובה מידיית: "לא את לא!"), גם אני לא הבנתי אבל נראה שזה המצב.

ספונטניות #3 : אחרי החדשות לאון דאג להוציא את כולם לארוחת צהרים (מי שיכל ורצה לבוא),

אני לחשתי את החדשות לאנשים מסויימים שהיה חשוב לי שידעו כמה שיותר מהר וקראתי לברטי שתבוא איתי לאכול...

אחרי שחזרנו מהארוחה (במהלכה ברטי חפרה, כרגיל, על לקבול ולקבול ואיך-הם-מפרים-חוזה וכמה המפקד שלי אידיוט בעוד אני עדיין לא מבינה איך הוא היה יכול לעשות משהו כזה, לא להודיע, כי זה כל כך לא הוא) גררתי את ברטי מהמשרד (כשהיא צורחת עליי שהיא תלך לדבר איתו אם אני לא ניגשת לצרוח עליו), המפקד קרא לי ונכנסתי לחדר שלו...

הוא לא ידע על זה בכלל, דאג לכך שאקבל את החפש"ש שמגיע לי (והוכיח שהוא המפקד הטוב שהוא, כרגיל).

ספונטניות #4 : מרגע זה והלאה החלו שני מירוצים:

מירוץ-ריקון-מגירות-לוחות-מחברות-ארונות ומירוץ-צילום-כמה-שיותר-תמונות-שלי-עם-אנשים...

ישבתי שם עד 7 בערב (בסוף נשארתי לבד והרשיתי לכמה דמעות לברוח).

הדפסתי את כל המיילים המצחיקים שהיו לי עם כולם, ישבתי וקראתי וצחקתי.

הצטלמתי עם כולם, גם אנשים שמעולם לא הסכימו להצטלם... 

הכל היה כל כך מוזר... פתאום חיבוקי פרידה... (חיבוק מדידי שהעלה בי דמעות)

נזכרתי בשבוע שהגעתי, כשהמפקד הכריח את החיילת שהחלפתי להשאר עד 7 כדי לסיים דברים שהבטיחה שתסיים

וחשבתי כמה זה אירוני שאני בחרתי להשאר אחרונה, לסגור דברים ולהפרד,

שהייתי צריכה ללכת בכוח ורק אחרי שהשארתי לכולם מכתבים על השולחנות...

בסוף, הדבר היחיד שהיה ונשאר בתכניות היה להפגש עם מריה שהיתה בדיוק ליד המשרד...

נפגשנו לקצת, הצטלמנו כשהבנתי שזאת הפעם האחרונה שלי על מדים, וחזרנו כל אחת לביתה...

(בכל צעד, מגלים משהו חדש, לדוג': עולה לאוטובוס -פעם אחרונה שאני משתמשת בחוגר ... וכו').

ספונטניות #5 : כשהיינו במשרד לאון הזכיר לי שיש היום הופעה של כמה אנשים איתם אנחנו עובדים,

וביקש שאבוא (היו כבר כמה הופעות ובכל פעם לא הצלחתי להגיע מכל מיני סיבות),

בטלפון אחרי כן סיכמנו שזאת יציאת-בירת-שחרור 

התקשרנו לכל העולם וכולו היה מלא תכניות מלהיבות כגון ללמוד או ללכת לישון...

לאון אמר שהוא ילך בכל אופן אז הצטרפתי.

היתה הופעה סבבה, הלהקה נחמדה אבל יש מקום לשיפור (ושנינו הסכמנו על זה),

חצי גינס וכמה סיגריות שהתאימו בול למצב (ונעלי עקב חדשות בלי גב תפוס סוף סוף!),

יש לי מזל שיש את לאון באזור.

חיבוק אחרון של פרידה ולילה טוב.

מי שתהה, לא ישנתי חצי לילה וקמתי עם כאב ראש שלא יאמן. (אדויל #2)

מי שתהה, הוחלט ששבוע לפה או לשם לא באמת משנה, ואולי זה אפילו לטובה עם כל הפסיכומטרי הזה על הראש.

מי שתהה, אני בדאון והתסמינים האמיתיים לכך הם שלא אכלתי כמעט (אתמול אכלתי רק את הארוחת צהרים כשיצאנו עד היום בבוקר כשאמא הכינה לי חביתה) ואני לא רעבה בכלל.

השיחה עם שחר היתה מסכמת שכזו... מרגשת והרגישה טוב.

דברים לזכור: "היה לי כייף" היה הדבר הראשון שהוא אמר... "היו גם רגעים שלא היה לי כייף אבל...", נראה לי שזאת הדרך הטובה ביותר לתאר את הזמן הזה, ובכלל את הקשר עם שחר. כרגיל, הוא אמר שאני צריכה להאמין קצת יותר בעצמי כי יש בי הרבה (ולא, אני לא מאמינה בזה אבל חשוב שאכתוב זאת בכל אופן) ושהוא מאמין שאצליח כי יש בי הרבה.

ניסה לקבל פידבקים לגבי העתיד, מה שהוא צריך לשנות ולשפר, אבל לא היו ממש... אני באמת מרגישה שלא יכולתי לקבל טוב יותר מבחינתו ואני יודעת שהוא השקיע בי ומודה לו על כך.

פליטות פה: ברטי לשייני "אתה מאחורה ואני אהיה מקדימה" ... :) (בתמונה, לא בשום צורה אחרת!)

רם ללאון "הזקן שלך מגרה אותי..." pause "לעשות זקן גם" ^_^"

היו עוד המון שאני לא זוכרת מפאת המצב... (מפאת המצב זה שאני זוכרת בכלל מה היה אתמול זה דיי נדיר).

אתמול הבנתי גם שהיו זה חגיגות שנתיים להכרותי עם ברטי :) לא מאמינה שהיום לפני שנתיים התחלתי את הקורס,

כמה סבלתי אז... כמה נקרעתי בין הרצון לבית לרצון לבסיס...

(התגובה של ברטי לסמס שלי שהודיע זאת: "איזה בחורה! את בטוחה? חייבים לחגוג את זה כשנפגש!")

סמס של לפני כמה שעות מרורו (יורש העצר :)): "את חסרה :( כמעט בכיתי כשקראתי את המכתב :( "

נו, איך אפשר לא להתגעגע לאנשים כאלו??

לו"זים מאורגנים עד לסוף הימים זה מה שיש לי כרגע, והמון המון מתנות לדאוג להן בכלום זמן, אבל אני אסתדר. באמת שכן.

הכל פה רשימות ורשימות, נסיון להצליח לדחוף הכל לשבוע.

ואמא כל הזמן אומרת שזאת תקופה שעברה ושעכשיו מתחילה חדשה ושזה היה קשה לא משנה מתי זה היה קורה וזה הכל נכון אבל אני אף פעם לא הייתי טובה בתקופות חדשות...

הזכרתי לה את סיום היסודי כשחזרתי הביתה בוכה כאילו הרביצו לי (אחי פתח את הדלת ושאל אותי מי הרביץ לי...),

או סיום התיכון או סיום הטירונות או הקורס ... אני חושבת שאלו מספיק הוכחות להיותי אדם שאינו מסתדר עם סופים.

אני לא אוהבת אותם וזה תמיד מרגיש שאני עוזבת את המקום שהכי אהבתי והיה לי הכי טוב שאפשר בו כי בסופו של דבר,

היתרונות גוברים על החסרונות. בסוף היתרונות תמיד יבלטו בראש, ינצנצו בניחוח של זכרון נוסטלגי שלא יחזור לעולם...

ותמיד החוסר ידיעה הזה מקדימה יפחיד אותי...

אבל, שוב, זה זמן שמח כי אני משתחררת. Happy Happy - Joy Joy 

יהיה בסדר, אני יודעת שיהיה. אני רק צריכה לישון עכשיו >_< ואין לי זמן לזה...

<<וואו, הרבה זמן לא כתבתי ככה>>

וכן, אני יודעת שזה לא כזה הרבה דברים ספונטניים לעשות ביום אבל ראבק - השתחררתי בספונטניות... >_< beat that

*די*

  ~ . ~ . ~ . ~  . ~ . ~  . ~ .~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~  . ~ . ~  . ~ .~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~ . ~

עדכון של לילה - נראה שהמצב השתפר, נפגשתי עם שלומי והלכנו לקנות כל מיני שטויות

(כמה פעמים כבר אמרתי שחומריות זה העניין אצלי בזמן האחרון?!)

אה! וגם ישנתי איזה שעה... :)

לילה טוב