היום פגשתי את תיתי

תיתי זה ידיד שהיה לי, עוד מימי בית הספר היסודי

לא ראיתי אותו מאז היום האחרון בתיכון

כלומר, יותר משנתיים

ותמיד תהיתי, מה הוא עושה

ניחשתי שהוא בנח"ל, כי תיתי היה בתנועת נוער

ופתאום, היום בתחנה, לגמרי במקרה,

הוא היה.

עמד שם, במדי תנועת נוער,

לשניה חזרתי אחורה 3 שנים,

ואז הבנתי שהוא באמת שם...

נסענו באוטובוס ביחד (:

מסתבר שהוא באמת בנח"ל

רק שיש אחוז תנועתי מסויים בנח"ל

ככה שהוא עדיין בתנועה...

דיון על העתיד, כמו תמיד בזמן האחרון.

היה לי חשוב לשמוע את הדעה שלו.

מדובר באדם שחי אמנות, מוזיקה, כתיבה, ציור... הכל.

וגם הוא טוען שהוא לא מתכנן להתפרנס מזה

שזה משהו שהוא תמיד יעשה

אבל בנוסף למקצוע כלשהו...

קצת מתסכל, אבל...

אוף.

ואם כוווולם צודקים

אולי זה מה שאני צריכה לעשות

אולי אם זה לא בא לי ככה, אז אני צריכה להביא את זה

ו... ו...

תסכול #2:

נמאס לי לא להחליט.

רע לי - טוב לי

רוצה לשתחרר - או שלא

אוהבת - לא אוהבת

חבר - לא חבר

סובלת - נהנית

צוחקת - בוכה

די כבר.

יותר גרועה מאישה בהריון

אני חושבת שכשאני מסתכלת אחורה

היו מעט מאוד רגעים של אושר בחיים שלי

רגעים כאלו, שהחיוך לא יכל להמחק לי מהפנים גם אם התאמצתי.

השבוע היה רגע כזה...

כשיצאתי מהכיתה ההיא, אחרי שעה וחצי,

פשוט לא יכולתי שלא להרגיש טוב

לא יכולתי שלא לחייך...

גורם לי להבין כמה זה היה יכול לעשות לי טוב להיות שם

אבל עם כל הכאב, הצבא הוא לא מסעדה שאפשר לבחור,

מי שאוהב סיני הולך לאכול סיני,

מי שבא לו איטלקי יבחר באוכל איטלקי...

קיבלתי תפקיד שמתאים לי שלא כמו אחרים.

ונהניתי ואני נהנית, מהעבודה ומהאנשים,

ואני לא מצטערת.

אני רק יודעת, הייתי יכולה לתרום לעצמי יותר שם.

-

עוד רגע של אושר שעולה בראשי כרגע היה בכיתה י',

הופעה ראשונה של אביב גפן.

הופעה אינטימית כל כך מדהימה ואני,

עם כל התמימות של כיתה י'...

החיוך לא ירד שבוע.

גם בפעם הראשונה שתרמתי דם הייתי ככה,

אנרגטית ומאושרת מהתרומה הזאת שרציתי לעשות המון זמן

אני צריכה ללכת לתרום אחרי הבדיקות שם שאעשה...

לא תרמתי כבר איזה חצי שנה וזה לא בסדר

(אחרי הצבא יהיה קשה יותר למצוא הזדמנויות).

אני משערת שכשהייתי עם האקס זה גם היה ככה בהתחלה

ותקופות עם שלומי עשו לי הרבה הרבה טוב,

ודברים שמני אמר (שאני אלופה בהכל ומיני השווצות גאות בי) ...

זהו? אני חושבת שכן.

כמובן שכשאני מציירת ומחמיאים לי אני בשמיים...

סתם באלי לספר על השעור... שלא אשכח.

לילהטוב, שבוע טוב.

הזמן נוזל לי ואני לא יודעת איך לתפוס אותו ולהחזיק שישאר קצת

או לפחות להמתיק אותו

פשוט לא יודעת.

מחשבות של שחרור ולימודים ועבודה

ואני כל כך לא יודעת שזה כואב,

רק בזה אני מתעסקת... מה לעזאזל אעשה??

ולכל אחד יש החלטה גמורה משלו,

אחד אומר שאלמד אדריכלות,

אחר אומר שאלמד פסיכולוגיה

ועוד ועוד ועוד...

זה כל כך מפחיד להחליט מה,

מרגיש כאילו ההחלטה הזו, מה שאבחר,

ישנה הכל.

כל מה שאני רוצה זה שאם אקום בעוד 10 שנים

ואלך לעבודה

זו תהיה עבודה שתספק אותי,

שאני אוהב ואהנה ממנה

עבודה שתעשה לי טוב

ואמא אומרת שאני מפונקת.

-

היום גיליתי שאני נוסעת למקום ההוא, של הקורס והטירונות.

הייתי במטבח ודיברתי עם נמרוד שסיפר לי,

חיפשתי למי לספר ופשוט לא היה מי

אז פשוט הרגשתי את החיוך מבפנים ואת הלב גדל.

מרגש.

היום אבא נסע למיון,

לא רציתי לספר, לא רציתי לכתוב, כי זו אני

אבל אבא במיון עכשיו

ואמא אומרת שהוא בסדר, שעשו לו זריקה

והוא בסדר.

אבל אם אבא במיון זה לא טוב.

אבא שלי חזק. הוא לא אומר שכואב

אלא אם כן זה ממש...

אח שלי הסיע אותו, בלי להגיד לאף אחד.

כואב.

-

עכשיו שאייל עזב אני מרגישה קצת אבודה

עוצרת במקום.

אולי בכל זאת היתה התקדמות...

-

-

-

אני אבודה מבחינת חברים כרגע

מרגישה שאני לא שם בשביל אף אחד

ואף אחד לא בשבילי

אחרי הריב עם בל אני לא יכולה לחשוב עליה בתור חברה

לא יכולה לספר לה כלום אחרי מה שהיא אמרה

ואיכשהו עם כל החוסר סבלנות שלי,

אני מתעצבנת מכל שטות שלה

ולבל יש הרבה שטויות.

ככה גם עם בולי, לא רבים, אבל גם לא ממש מדברים.

על שלומי ומריה אני אפילו לא מדברת...

היחידה שעוד איכשהו נשארה זו תמי.

וגם איתה זה לא מרגיש..

קצת קשה לנשום בזמן האחרון

ודווקא עכשיו אני מנסה להחזיק את עצמי למעלה

לקחת אוויר ולחזור...