[כותרת הקטע אינה מעידה על תוכנו.]

הממ, מצחיק איך המקום הזה נראה, איך לא כתוב בו כבר מה אני עושה, מה קורה בחיי, רק רגש.

רגש רגש רגש. ואני תמיד אומרת שאני לא אתן לעצמי להרגיש. רק לא להרגיש.

חה!

-

טוב, אז, יש לציין שבעוד שבועיים בערך יחל פרק בחיי - פרק הפסיכומטרי

מאיים >_<

ויהיה בסדר, אני יודעת שיהיה.

היום התחלתי לעבוד על הספרי הכנה, נזכרתי קצת בשברים ובכיתה ו'...

נחמט בסך הכל.

-

השבוע נסעתי עם תמי לטקס הענקת דרגות לכבוד סיום קורס טייס.

היה מטס מדהים וצילמתי (ואפילו יצאה תמונה אחת טובה).

מרגש משהו...

ואז תמי צחקה עליי שבעוד שבוע אצטרך להצדיע

מעלה תהיות אם בכלל תהיה לי הזדמנות. לא חושבת.

הרבה זמן לא נהגתי, בטח שלא כל כך הרבה...

ואפילו היה בסדר, היה לי מצברוח לנהוג (רגע נדיר ביותר)

וכרגיל, מתחת לבית שלה, נתקענו ככה כמה דקות (אם לא שעות)

שיחות-דכאון שלי, שהן לא ממש שיחות דכאון הן פשוט השיחות האמיתיות...

קשה להסביר את הלבד הזה, להגדיר אותו,

אבל הוא פה. וזה בסדר, באמת,

כי כבר הייתי לבד,

הבעיה היחידה היא שעכשיו אני לא רואה את זה משתנה.

נכון, יש את לאון ואת בלי ואת תמי ומריה וברטי וטל ושלומי ...

יש הרבה אנשים, באמת.

אבל אף אחד כבר לא שומע כלום

ואם לפני חצי שנה יכולתי להבטיח לאייל שיש לי עם מי לדבר

שיש אל מי להתקשר, גם אם לא אליו,

היום אין.

וכניראה שזה בסדר כי לפעמים צריך להתמודד לבד.

אני צריכה להתמודד לבד.

ואף אחד לא יפיל אותי יותר.

עניינים טובים:

תמי צרחה עליי לא לזרוק את כל הכסף על מתנות שחרור.

לאון כניראה באמת ינסה להשאר בקשר, והוא אחד שצריך להחזיק קרוב.

אני ובלי הגענו למצב-התעלמות-מריבים שנראה לי חיובי.

כל הריבים האחרונים לא הפילו אותי לקרשים.

סיימתי לקרוא ספר של 996 עמודים באנגלית :).

עם כל האנטיפטיות שלי, החומות והפראנויות יש לי

תמי וטל ומריה ושלומי ובלי ודידי ומינו ולאון וברטי ו.. ו.. ו...

ואני יודעת שאכפת להם ושהם פה, לפחות לבנתיים...

ויש לי אח גיבור ^_^

וזאת תהיה שנה טובה.

 כי יהיה ניו זילנד (או מקום אחר)

ויהיה חופש וכי ככה אמרתי

ויהיה כייף

(ולאון חוזר מחרתיים ^_^)

וזהו

לילה טוב

שבוע טוב.

רציתי לעדכן כל כך ממזמן שזה עצוב

וכמה פעמים פתחתי את הדף הזה וסגרתי אותו

אפילו כתבתי, אבל כלום לא הסתדר לי פה.

-

חלמתי שחתכתי שוב

ולא זכרתי את זה אפילו (את המעשה, לא החלום)

פשוט הסתכלתי על היד ו-וואלה, חתכים...

זה הפחיד אותי מאוד כשהתעוררתי

עכשיו זה מפחיד פחות.

רגעי משבר עוברים עליי

זה קשה לבד

אבל מעלה תהיות,

מתי עברתי את הדברים האלו ביחד

-

קוברת את עצמי בחומריות,

אולי כשאקבר בלימודים הכל יראה אחרת

ואולי לא

קרוב לוודאי שלא. סביר להניח שלא.

זו הפעם הראשונה בה אני מרגישה שאני צריכה את אייל בחזרה

שאני צריכה לשבת שם, בחדר ההוא, גם אם לא אגיד כלום.

מתקשרת למשרד הריק שלו

ומחכה, שאולי מישהו יענה. אולי.

-

לא בטוחה כבר עוד כמה פעמים אוכל לשכנע את עצמי לנשום

לאט לאט ובזהירות, נשימות גדולות כאלו שלא ירשו לי לבכות

לא בטוחה כבר עוד כמה פעמים אוכל לשכנע את עצמי להפסיק לבכות,

לעצום את העיניים ולישון

לקום מחר בבוקר ולצחוק כמו בכל יום,

ללכת מכות עם לאון ולעשות שטויות.

מפחיד אותי למצוא תשובות לשאלות שנשאלו בעבר

להבין שהמעבר לא רחוק

ואני חייבת (חייבת!) להחזיק

במיוחד עכשיו

במיוחד עכשיו.

-

אני פשוט רוצה לישון. לנוח. שלווה.

הרבה זמן לא כתבתי, מוזר לי. קשה לי. אני לא אני בזמן האחרון.

תקופה מוזרה עוברת עלי... (כן, אפילו יותר מבדרך כלל).

בשבוע האחרון הייתי חולה. את רוב השבוע העברתי במשרד אבל ביום רביעי הלכתי לרופא וקיבלתי גימלים.

נראה לי שאנשים לא מעריכים את פעולת הנשימה כמו שצריך, אבל מצד שני גם אנעי לא עושה את זה

אבל ממתי אני בכלל מעריכה את החיים שלי?!

אז אחרי יומיים במיטה וליטרים של מרק ותה

אתמול הייתי בהופעה של עברי לידר, הופעה אינטימית שהיתה מדהימה.

איפשהו במהלך ההופעה הבנתי כמה התגעגעתי לזה, כמה זה עושה לי טוב

אין הרבה דברים שמצליחים לגרום לי להנות ממש ובהופעות אני מרשה לעצמי

את הזמרים אני מרשה לעצמי לאהוב כי זה לא יכול להזיק להם (טוב זה יכול אבל זה לא).

-

השלמתי עם השחרור המתקרב וזה טוב. איפשהו במהלך החודש האחרון הבנתי שדי, הגיע הזמן לעזוב.

אני אתגעגע המון המון ואני הכי מפחדת לאבד את האנשים הכי חשובים לי כיום (בעיקר את לאון) אבל יהיה בסדר, אז יכנס עוד אחד לרשימה של האנשים שהיו קרובים. אני רק צריכה למצוא את הזמן לצאת עם האנשים האלו גם מחוץ לאירועי צבא.

-

אני מרגישה קצת לבד וזה דורש הסתגלות,

הפראנויות חוזרות ואני חוששת שדברים שאמרו לי בעבר יתממשו

אבל יהיה בסדר. לא משנה מה, יהיה בסדר.

רק שיפסיקו החלומות האלו

ושאף אחד לא יגע בי יותר.

"והפנים האחרות שלי, את מכירה אותן שנים

נראות דומות אבל הן לא בדיוק כמו שאר האנשים"

החלטות חשובות נעשו בחודשים האחרונים;

פסיכומטרי בדרך (לאון החליט שמעכשיו אני קוראת רק באנגלית... >_<),

לימודים בירושלים או בחיפה, לצערי נוטה לכיוון חיפה בגלל ענייני מגורים,

הלב אטום. חלומות הם תוצר של הורמונים ותת מודע.

האנשים שהיו איתי עד עכשיו ישארו, אם ארצה בכך ואם לא, מי שהחזיק החזיק כדי להשאר ועכשיו זה בטוח.

ונראה שיבוא יום ואני אהיה על כדורים. יבוא יום ואני אהיה.

ומה שאני רוצה עכשיו זה רק

להתחפר במיטה

לשתות ליטרים של תה

עם מוזיקה

ולישון.

(אבל לאון מחובר ולדבר איתו זה יותר כייף)

אני חייבת להפסיק להקשר לאנשים כל כך מהר.