אז המשבר עבר, פחות או יותר, כניראה שאני באמת צריכה לא לדבר על זה כדי שזה יחלוף... (ואלכוהול, כמובן)

יושבת מול המסך כשהכל חשוך ושקט מסביב ואני רועדת מקור תחת השמיכה,

מנסה לחשוב... מה כבר אפשר לכתוב...

הפילטיס היום ואתמול הרג אותי לחלוטין.

מדברת עם אחי, אחרי שסיים מסע של 20 ק"מ, וכואב לי הגוף איתו,אני יודעת להזהר לא להגיד כלום,

יודעת שלא הייתי מחזיקה אפילו שעה במקומו וגאה בו על שהחזיק עד עכשיו.

אבל ראבק, זה כואב!

מנסה להכריח את עצמי ללמוד, לארגן לו"ז כלשהו שיהיה מסודר,

אבל דברים מתבטלים כל הזמן ואני גם ככה נרדמת אחרי כמה עמודי אנגלית...

מוצאת את עצמי שוכבת במיטה חצאי לילות, מתהפכת ומסתובבת,

בשלב כלשהו אני תמיד נשכבת על הגב ומסתכלת בחלון... סתם ככה, בלי סיבה,

למרות שאני יודעת שאני אף פעם לא ארדם ככה,

כל יום מחדש...

תקופה חשוכה מאנשים,

מתחילה להזכר איך משתמשים בפלפון אחרי שנתיים של ניתוק חלקי,

מתחילה להזכר איך מתקשרים דרך הפלפון וכמעט ללא מראה/מגע, נזכרת גם איך לא אוהבת את זה

או לפחות אוהבת פחות. תוהה כמה זמן אנשים באמת יחזיקו פה, עוד כמה זמן נותר עד שיברחו.

זה מצחיק, כי הגעתי לשלב שאני חושבת ככה, יודעת שזה לא נכון וטעות, אומרת את זה לעצמי, אבל זה לא משנה כלום.

לפני כמה שבועות אמרתי ללאון, שילך, שיברח מהר לפני שהוא יצליח לפגוע...

אני חייבת לפחות להסתיר את הפאניקה הזו, את הביעות הזה שחי בתוכי ומנחה אותי.

אם אני לא מצליחה למחוק אותו, אז לפחות להסתיר, לנסות להתעלם... משהו.

מוצאת את עצמי חושבת על יום העצמאות ומתגעגעת, לא יודעת מה יהיה השנה.

ובאותה נשימה כל כך כמהה ומחכה להופעה שאני מרגישה שאני לא אנשום עד שאהיה באחת.

תכנונים של העתיד מתחילים להערם בחיקי.

יש את הפסיכומטרי ואז קורס מכינה ועבודה וטיול לניו זילנד (!) ואז עוד עבודה...

כמובן שהפילטיס נותר במקומו עומד ואולי אפילו אדחוס כמה שעורי סלסה

החלטתי שאולי כדי להרגיל את עצמי קצת יותר למגע,

שזה רק בריא... חוצ'מזה, בא לי לרקוד, וזה נדיר.

:) החיים ממשיכים

אולי אפילו מתחילים

וזה מפחיד אותי

אבל אני חייבת לחייך

חייבת חייבת

לגמרי לגמרי.

לילה טוב.

כמה לא מתאים ומתאים השם הזה להרגשה שלי עכשיו...

-

אני בוכה יותר מדיי בימים האחרונים, כאילו כל החודש הזה נקוו דמעות בפנים ועכשיו צריך לתת להכל לרדת במקום הזמן הזה.

אנשים מנסים לגרום לי להאמין בעצמי קצת יותר, להאמין ביכולת התקשור שלי או לפחות להאמין שאם אתן קצת, אפילו לא אצבע אלא ציפורן (למרות שאלו רק תאים מתים בעצם) יוכל לגדול מזה משהו ממשי וחי, אולי אפילו רגש או בטחון.

ומצד שני אני עומדת, מרגישה אמביוולנטיות בפחד הבוער בי שמשתק אותי ומרעיד ומתווה את הדרך כבר כל כך הרבה זמן,

ומצד שני, יש רגעים (תתפלאו אבל לא, זה לא תמיד) שאני כמהה לרגש כלשהו, לעולם שלא יהיה שלי בלבד.

ויש עוד כל כך הרבה רבדים, כל כך הרבה מחשבות בתוכי,

מרגישה שאני לא יודעת לא לבטוח, עזבתי את העולם הזה בגיל כל כך צעיר שהאהבה היחידה שאני מכירה היא אהבה תמימה כזו, כמו של ילדים... שאני לא מבינה מגע שלא בא מרגש כזה, לא מכירה את תחושת הבטחון בצורה אחרת.

ולבסוף מרגישה שאני לא יודעת איך, איך בכלל אוהבים? איך מאמינים במישהו כמו שפעם ידעתי להאמין בכל כך הרבה אנשים שכבר לא פה עכשיו? איך, אחרי כל הפיצוצים והכאב מכניסים את הלב לאזור הסכנה?

-

כבר הרבה זמן אני קוראת בבלוג של מישהי מקסימה.

לפעמים אני מרגישה שאלו מילים שחיות בתוכי והיא פשוט שופכת אותן על המקלדת. כבר כמה חודשים שלא קראתי שם והיום השלמתי את החסר וקראתי שיש לה סוגשל אהבה (כי בהתחלה זו אף פעם לא באמת אהבה) וכל כך שמחתי לקרוא את זה,

להאמין בזה בשבילה...

אחרי כמה פוסטים קראתי שהוא עזב...

-

Happiness is a warm gun

המשפט הזה כל כך נכון על החיים שלי...

אין לי כח להשבר שוב, לפול בלי לתת לאף אחד להחזיק לי את היד,

אין לי כח להרגיש וגם לא להיות אדישה שוב.

-

אתה מנסה לגרום לי להאמין, על סמך מקרים שעברו, אבל גם זה עבר, והיא תתאכזב עוד כל כך הרבה פעמים...

אין לי כח לאכזבות, גם בלעדיהן הזמן שלי פה קצוב ונספר.

אולי, אולי

כשתעבור השנה הזו,

כשהחלק הבא בחיי יגיע,

עם הלחץ והפחד והעצמאות והלימודים

אולי אז... ארשה לעצמי לחזור למשחק.

אבל היום אני רק בוכה.

איך חזרתי אחורה ככה?

חוזרת לשבת על החלון, כמו לפני 4 שנים,

כשהחלון סגור כמה שאפשר.

רועדת,

אולי מהקור,

אולי מפחד

ואולי ממשהו אחר.

אחרי כל עלייה יש נפילה, ככה זה תמיד.

לשם שינוי המכתב שמילותיו נרשמות בראשי הוא למישהו אחר,

לא לשלומי כמו תמיד, שלומי כבר לא פה... פה אבל לא פה.

איך שהעולם רץ קדימה, ואני נשארת עומדת.

פעם כתבתי פה, על כל צעד קדימה, שלושה אחורה.

יושבת על החלון ומתפללת

תופסת את הברזלים ומושכת בתקווה שינתקו

אולי ככה אעוף, אולי ככה אחיה לשניה ואז אמות.

אין לי כח לזה כבר,

אין בי כוחות להתמודד ככה, יום אחרי יום,

לחזור לשיחות על איך אני ואיך אפשר לתקן אותי

אין בי כוחות לחזור לזמנים אחרים

להתמודדות היומיומית הזאת.

כבר הרבה זמן לא דיברתי,

הרבה זמן לא ניסיתי להשתנות

הרבה זמן לא היו לי חברים שניסו לשנות

שהיה להם אכפת ורצו לעשות משהו

נראה שכולם איבדו את התקווה בדיוק כמוני

ועכשיו הגעתם אתם

ולחזור על כל התהליך הזה שוב...

לא יכולה.

אולי אני צריכה ללמוד להתמודד כמו רם

להבאיס את עצמי באלכוהול במקום דם

לכסות את הימים באושר מזוייף

בהתמכרויות מתקנות שיעזרו לי להמשיך

כל יום מחדש.

לאון, אני לא יכולה להמשיך עם זה, לא יכולה לדבר יותר

כשאני לא מדברת אני יכולה להדחיק,

להתעלם מהמחשבות, לנשום הלאה מההתקפים,

ולהמשיך כאילו לא קרה כלום.

אין לי כח לכאב הזה שוב

לנפילות שרק נעשות כואבות יותר,

תכופות יותר וחזקות.

כולם כאב הלכו אז לך גם אתה.

אני אהיה בסדר. אני אהיה לבד.

לוקחת כמה שיותר נשימות,

להמשיך להמשיך להמשיך...

אין לי כח למלחמות שלי בעצמי

או למלחמות באנשים אחרים.

אני אחיה,

עם מוזיקה, סיגריה ואלכוהול

ואם לרגע לא ארגיש אז אעשה הכל כדי להרגיש

אבל הכל יהיה לבד.

גם ככה עוד מעט אני עוזבת.

אני עייפה מזה.