אחרי יומיים של הרגשה באמת רעה, קראתי קצת תהילים, הורדתי קצת דברים מהלב וחל שיפור.

אין לי כח להתמודד עם הדכאון ההוא שוב ואני מקווה שלא אצטרך אבל בכל אופן נבנית חומת-חברים-תומכת למקרה שיהיה בכך צורך...

אני מדברת ומספרת קצת יותר בימים האחרונים אחרי הרבה זמן שזה לא קרה. נראה שעוד אדם מקבל את האמון הדרוש בכדי להוריד שכבה.

הימים האלו מושכים אותי להתרכז בנושא הלימודים. גם בגלל אינטנסיביות במכינה וגם בגלל הימים הפתוחים במוסדות הלימוד והתאריך הקבל ובא של כל המבחנים/הרשמות ושות'... ההחלטה כרגע היא לנסות להתקבל ללימודי ארכיטקטורה בלבד. החלטתי שלא שווה לי לבנות תיק עבודות בשביל מקצוע אחר שאני בכלל לא כל כך רוצה ללמוד. במקרה (חלילה) שלא אתקבל אשקול לימודים אחרים, אם אקדמיים ואם לא. אני רוצה ללמוד השנה ואני רוצה לנצל את התאבון הזה כי הוא עלול לאבד לי איפשהו בדרך.

מעבר לכך הגיע הזמן למצוא עבודה חדשה. אין לי ראש או כח לזה אבל צריך ... יש למישהו הצעות?

-

זוכה לתודות והערכה מהחברים הקרובים אליי בזמן האחרון. מוזר לי קצת אבל... אבל.

אני צריכה ללמוד לגלות קצת טוב בעצמי ולקבל מחמאות. יהיה מאוד עצוב אם לא תהיה לי תכונה חיובית להביא על עצמי בראיון האישי האוניברסיטה.

-

שבת שלום!

*די*

נפלו עליי פתאום.

מרגישה אבודה, בודדה.

חושבת על דברים שאסור ושלא חשבתי עליהם כבר כמה זמן.

מרגישה שאין לאן ללכת ושהדמעות יורדות מעצמן

אבל זוכרת שהכי קשה זה כשהן לא יורדות בכלל.

אחרי כל עלייה תהיה נפילה. אני צריכה לזכור את זה.

שבוע עמוס עומד בפתח... מעניין מה יהיה בסופו. מרגיש לי טוב לתכנן תכניות במכינה... לצייר.

אני צריכה לעשות את זה יותר (ולהגיד פחות).

בתחילת השבוע ביקרתי את המורה שלי במשרד שלו. אני כל כך אוהבת את המורים שלי, באמת.

ישבנו שם, ראיתי שרטוטים שהשותף שלו עשה (נו אדריכלות...), הראתי לו דברים שעשיתי בנתיים והוא (לשם שינוי, כי זה לא היה שעור) העביר ביקורת על העבודות ואמר לי מה לעשות כדי לשפר אותן.

הגעתי למסקנה שאני ממש ממש אוהבת את זה שאם אני צריכה עזרה בלעשות משהו קצת יותר גדול ורציני מיצירות מפלסטיק אני יכולה לשאול ולהתייעץ עם אבא :). אבא שימושי בנושאים האלו מאוד.

אתמול סיימתי את העבודה. המפקד נגמר, חסל סדר עבודה כשאחד הידידים הכי טובים שלי הוא הבוס מה שקצת מבאס כי עכשיו בטוח שלא נדבר/נתראה כל כך הרבה. אבל זה גם טוב כי הרבה זמן לא נפגשנו סתם ככה והתגעגעתי אל זה ואליו.

אין לי כח לחפש עבודה... אני גם צריכה משהו גמיש לאללה בגלל המכינה אבל... אני אסתדר איכשהו... מקווה שמשהו יפול עליי מהשמיים כמו העבודה הזו.

דיברתי עם רם לפני כמה ימים. התגעגעתי אליו ועכשיו כשיש לי המחשב שוב (אה כן! המחשב חזר!) החלטתי לפתוח שיחה במסנג'ר...

בסוף יצא שישבתי לדבר איתו עם 2 בלילה ביום שיש לי עבודה למחרת, אבל היה שווה כל רגע. הוא בדכאון בזמן האחרון והייתי צריכה לדבר איתו ולנסות לעודד ולעזור. הבנתי שכשמנסים לדבר איתי על עצמי בזמן האחרון אני בורחת... מתחמקת לחלוטין. אני שלמה עם זה והוא גם לא לחץ יותר מדיי אבל אמר משהו שהפתיע אותי לשמוע, הוא אמר שאותי הוא אף פעם לא הבין. אף פעם לא הבין באמת מאיפה בא הרגש הזה שלי ולמה.

נו טוב...

רורו מציק לי ומנסה לדבר איתי על הדברים האלו בזמן האחרון. כל הזמן אומר שמתישהו אני אתפוצץ ואתפוס מישהו ברחוב, אקשור אותו לספסל ואספר לו הכל. אמרתי לו שאני יודעת שזה יקרה... אני לא בטוחה בזה אבל יש רגעים כאלו. שההרגשה הרעה משתלטת ואני רוצה לדבר, רק שאין ממש מי. כבר אין לי שלומי או מישהו כזה שיהיה אפשר ואני ארגיש בטוחה. אני חושבת שכל מה שקרה עם לאון שבר אותי בקטע הזה וכל האנשים הישנים כבר לא קרובים מספיק או שלא פה בכלל או שיש להם צרות משלהם ואני לא רוצה להפיל עליהם פצצות. אבל בסופו של דבר אני רוב הזמן בסדר.

גם על זה דיברתי עם רם... ה"בסדר" הזה... אני נוקטת כבר שנים בגישת ה-בסדר. אני תמיד בסדר.

יש אנשים שיגידו "למה רק בסדר?" שישאלו למה אני מסתפקת בזה... בשיחה עם רם הבנתי את זה, שזה פשוט בגלל שהיו כל כך הרבה זמנים שזה לא היה ככה, שזה היה כל כך למטה יותר מבסדר שהבסדר הזה מספיק ביותר (בעיקר כשאני יודעת מה אני צריכה לעבור כדי להגיע ליותר מזה).

השבוע אחשלי עשה ניתוח לייזר בעיניים. היה מצחיק. (נו מה אני אעשה, אני לא מאלה שרואים מישהו נופל וצוחקים אבל כשאחשלי חוזר הביתה צורח מכאבים זה מצחיק אותי). חוצ'מזה עכשיו הוא יהיה יפה בלי המשקפיים ואני נשארתי משקפופרית יחידה. (אז מה אם המספר שלי הוא חצי ממה שהיה לו ושאני שמה עדשות ושמשקפיים דווקא נחמד עליי?!).

חסל סדר חפירות... שיהיה סופ"ש מוצלח!

(מצחיק שהגעתי למצב שאני לא ממש מחכה לסופ"ש כי הוא לא מעניין...)