אז כן, הפסיכומטרי מתקרב בצעדי ענק,

שזה טוב בגלל שזה אומר שאני רואה את הסוף של הסיוט הזה

וזה רע בגלל שהגוף שלי מפתח אלרגיה ולא ברור למה,

אני טוענת בתוקף שאני אלרגית לפסיכומטרי!

ביום ראשון מתחיל המרתון ואני מבועתת... אבל די, צריך לעצור ולנשום

ויהיה בסדר.

השבועות הקרובים עומדים להיות נטולי חיים,

אבל נראה לי שזה שווה את זה, כל עוד אחרי זה יהיה חופש.

אני רק מקווה שלא אכנע ואצליח לפקס את עצמי,

פסיכומטרי-פסיכומטרי-פסיכומטרי

כי בנתיים זה לא ממש קורה...

-

נראה לי שאני מרוצה מאיך שהעניינים מתקדמים...

נכון, בכל יום שני אני משנה את דעתי על החיים,

אבל כזאת אני ועם זה אנצח.

קצת מתגעגעת לאנשים מסויימים

אבל בגדול, אני שומרת על קשר סבבה עם לאון,

ואני ובל שוב מדברות הרבה וגם דידי...

וכמובן שיש את הקבועים.

אז נכון, יש מחסור באנשים מהעבר,

אבל התובנה היא שאם הם מהעבר, הם צריכים להשאר שם.

-

בקשר לקשר-לא-קשר

המחשבות הרציונליות שלי מובילות אותי למסקנה אחת

כן ולא. אני רוצה אבל ברגע שיהיה לי מישהו זה לא יסתדר.

אני לא מוכנה לזה ואני צריכה זמן לעצמי,

אני צריכה ללמוד לקבל הרבה הרבה דברים בי

לעשות מה שאני אוהבת

ואחרי זה יהיה מקום לעוד מישהו...

מה זה שונה ממה שהיה לפני שנתיים-שלוש-חמש?

שעכשיו התקדמתי, עכשיו האופק בהיר יותר ואפשר לראות מה מצפה שם.

עכשיו יש לי תכנונים של דברים שאני אוהבת, ורק לי ורק אני.

וככה אני רוצה את זה.

-

לפעמים זה מדהים אותי לראות איך כולם פצועים,

כל אחד עם הפצע שלו וכולם עם פצעים דומים...

מפתיע אותי לדבר עם חברים, ללקט צלקות שאני רואה גם בעצמי

לא יודעת איך להסביר אבל

בסופו של דבר, לכל אחד יש עבר וכולם נפגעו ולכולם יש חולשות ובעיות,

ואני לא יודעת למה, אבל כל פעם מחדש אני יוצאת מופתעת מהחשיפה הזו.

-

אני חושבת שעם כל החוסר בטחון,

עם כל ההרגשות הרעות, השנאה והכעס על עצמי,

היום אני יודעת לקבל קצת יותר, או להתמודד קצת יותר...

ויהיה בסדר, תכלס, יהיה בסדר.

שבת שלום,

*די*

מישהו שיאמין ויבין את הלבד הזה,

שיעשה את שלו, בדרך שלו ועם כל האמונה.

מישהו שידאג אבל לא יותר מדיי,

שיבין כשצריך אבל יגיד אם לא.

מישהו שיהיה מאחוריי ולפני, ובעיקר לצידי.

שיחייך ויאיר את פניי עם החיוך הנדיר ההוא,

שיצחיק אבל לא יעשה את זה רק כדי להרגיע,

וגם אם כן, לפחות מבלי שאשים לב.

שיהיה מעל כל הסיגריות, הסמים והאלכוהול,

אבל יבין את הטעם שיש בהם.

מישהו שהמבט שלו יגרום ללב לפרפר,

שלא יצטרך להגיד או לבקש להפסיק

כי אני פשוט אדע.

שלא יאיים או ילך או יברח בגלל איך שאני,

יבין את מה שאני חושבת או אומרת עליי

אבל יבחר להשאר.

מישהו שלא אוכל להשפיע עליו,

שלא יקום בוקר אחד ויחליט לחיות את הכאב,

לחיות מהכאב.

מישהו שיהיה נעים לעין אבל לא מרהיב,

לא גאון אבל לא טיפש.

באמצע כזה...?

אוף, וממתי אני צריכה/רוצה/מוכנה ל...

מישהו בכלל?

מה הקשר קשר פתאום?

מנסה להתנתק קצת מהכאב, לדלג מעליו,

ביום חמישי הוא חזר שום ודפק במוחי,

נשאר ליום-יומיים כזה, אבל, בסדר, אני יודעת להתמודד.

פתאום אני מבינה שאני באמת יודעת להתמודד,

כן, עדיין כואב ואני עדיין אומרת וחושבת הכל

אבל... אם אני לא מדברת ואני באמת מדחיקה

ואם אני קצת מנותקת, עדיין מייסרת את עצמי אבל

נראה לי שפחות.

אולי עוד יהיה טוב. מי יודע...?

מה שכן, אני הכי מאמינה שכמה שיהיה לי קשה,

כמה שהעבודה עוד לפני,

עצם העובדה שבחרתי להרשם,

להחליט ולבצע... להציב אבני דרך בנהר,

אולי עוד יש לי סיכוי.

"יש לי סיכוי להנצל אני יודע..."  ??

(ובכל זאת, אני מאמינה שאני צריכה להאמין בלבד שלי)

לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול לא ליפול  לא ליפול. גם אם אני שונאת את עצמי ולא משנה כמה אני כועסת. רק לא ליפול שוב, רק לא ליפול. אני חייבת להמציא עונשים חדשים. או פשוט להשלים.

מה אתם עושים כשאתם כועסים על עצמכם?

דברים טובים?

חברים, תמונות-אושר ואולי ניצנים של סיכוי-להגיע-לציון-סביר-בפסיכומטרי,

אבל היי, זו אני, הכל הרי יכול להמחק ברגע.