המקום הזה...

כמה ימים בלי אינטרנט

בכלל, בלי מחשב.

תוהה למה זה...

כי כולם נעלמו,

כי יש כל כך הרבה יותר מדיי דברים,

כי אני עייפה

...

המון סיבות.

ממשיכה בחיים ככה, כי צריך.

עובדת ועובדת, מרגישה סיפוק מהמחמאות,

מוכיחה אפילו לעצמי שיש איזשהו מוסר עבודה

עצבים עולים עם כל קריאת "את לא עושה כלום".

הוא גרם לי לחזור לחשוב עליהם

אני לא רוצה את זה

אני לא צריכה את זה

אני לא יכולה לקבל את זה

עדיף ככה. כן. עדיף.

איבדתי אמון בפסיכולוגים.

לא. לא הלכתי לפסיכולוג,

אבל איבדתי אמון בהם.

לפחות כל עוד זה קשור אליי.

הסוף שבוע היה כל כך רע אבל גם טוב,

נקודה אחת, בדיוק בחצות הלילה בשבת,

שבוע טוב, שבוע טוב,

נקודה אחת של אור בין כל החושך של היחסים האלו.

אני רוצה לחזור למקום עם הכוכבים,

לשכב שם בחוץ,

להשאר ערה כל הלילה כי יפה מדיי להרדם,

להיות בשקט הזה, עם מישהו אהוב,

או אפילו סתם מישהי שנואה

את כל הבנות שעברו פה שנאתי

הו, אולי אני בכלל לא אוהבת בנות.

חודש עמוס עומד על כוחותינו

אבל אני מוותרת על החיים

יש דברים חשובים יותר בין כה וכה.

וכבר אין לי יובל וכבר אין שלומי

רק הם והם והם,

והם כולם יעזבו,

במוקדם או במאוחר הם ילכו

חלקם כבר עזבו.

מצחיק, זה נשמע כאילו השאר ישארו.

עדיף להשאר לבד.

לפחות אני יודעת שאני לא אעזוב בקרוב.

איך זה שהתרחקנו כל כך?

איך אני נותנת לך לחמוק מידיי?

תגיד שאתה רוצה אותי שם, רק תגיד ואני אחזור.

***

איך אני חופרת את הקבר של עצמי,

כמה חודשים וההרס יתממש...

מרגיש ממש כמו בתכנית פעולה, השתלטות על העולם,

רק שבמקום שכל העולם ימות זו תהיה רק אני.

רק אני.

כל כך הרבה קרה... לא דברים קריטיים, לא כאלו שישנו את מהלך חיי מעתה ועד עולם.

אבל אפילו רק יום חמישי היה ארוך כל כך עם המון מהפכים נפשיים ומצבי רוח משתנים

ואין לי כח לכתוב, באמת שאין.

אני נמנעת מלסגור את המקום הזה, לכבות את האור ולסגור את הדלת,

אני לא כותבת כמו בעבר, הלב שלי כבר לא פה לחלוטין והאצבעות מוכיחות זאת כל פעם מחדש,

הכתיבה פה היא כבר איננה עבור עצמי, לא יודעת עבור מי או מה היא כן, אולי סתם כדי לזכור,

למרות שזה לזכור כלום... באמת שכלום.

אני עייפה, וישנתי המון, עייפות מהחיים.

בזמן האחרון הבנתי משהו חשוב מאוד.

תמיד אני גאה על העובדה שאני לא מפחדת מהמוות, רוב האנשים כן,

העובדה שאני אינני מפחדת מהמוות תמיד מגנה עליי מפחדים אחרים, חששות מסכנות כאלו ואחרות.

לפני זמן מה (הזמנים מתערבבים, לא ממש זוכרת מה קורה מתי) הבנתי שאני מפחדת מהחיים.

אני מפחדת לחיות, עוצרת דרכים אפשריות לכך,

לא מנהלת מערכות יחסים, בורחת מהן, ליתר דיוק, ולא ממש חושבת על העתיד,

מבחינתי לי אין עתיד.

רק לשם אזכור הדברים,

ביום חמישי היתה ההרצאה, המון המון לחץ בבוקר, אפילו לעשן כמו שצריך לא הצלחתי (חצי סיגריה וברחתי),

ריצות, דאגות, רעידות ... כל הדברים שנלווים ללחץ.

ואז הגיע הזמן... עבר מעולה, ואין דרך אחרת להגיד את זה,

היה בדיוק כמו שרציתי שיהיה... אני יחד איתם, פנים מול פנים, בגובה העיניים כי אין דרך אחרת.

לפי הרושם שנוצר גם דיי הצלחתי להעביר את מה שרציתי וזה אפילו יותר ממה שציפיתי...

חיוך מרוח.

אחרי ההרצאה הסתובבויות במסדרונות,

עבר השיא, ריקנות שכזאת...

ניצלתי את הזמן לדבר עם הקצין על מה שרציתי,

עבר בסדר. נעים או כייף זה לא היה יכול להיות אבל הוא הבין והסכים.

הוא בסדר הוא. אפילו יותר מבסדר.

בהמשך היום הגיע השפל השבועי, מישהי עזבה,

מישהי שהיתה חשובה לי יותר מתמיד בשבוע האחרון

ואני לא יודעת אם אראה אותה עוד וזה מבאס מאוד

וזה ביאס מאוד...

התהפכות רגשית... פתאום מחיוך אני מוצאת את עצמי מתאמצת כדי לא לבכות.

אבל זה טוב בשבילה, ובתור חברה מקומי לשמוח בשמחתה ולדעת שזה לטובה.

סוף שבוע ארוך,

דכאון והצלה ממקום מפתיע ביותר (אמא!)

זה היה חייב לעבור מתישהו... אני יודעת את זה.

אני עייפה.

מגלה מדיי פעם שאני מתכתבת בSMSים בלילה מבלי לזכור את זה למחרת,

מוצאת SMSים לא מוכרים ><" (אם אתם שולחים לי הודעות, תבינו...)

הדיאטה נשברה, היא היתה חייבת להשבר בגלל דברים שלא בידיי,

לא אכלתי הרבה כי התרגלתי למעט אבל ממחר חזרה לשגרה-נטולת-פחמימות...

אחלו לי הצלחה.

שיהיה שבוע טוב (מישהו אכל פעם גבינת קממבר??)

*די*

היום בולי בא לבקר אצלי, בפעם האחרונה שהוא היה אצלי היינו בכיתה י'

תגידו הגיע הזמן, גם אני אומרת...

היה נחמד לראות אותו במדים, גם עליו התלבש הירוק הזה (שידעתי שיתאים לו)

כולו מחוייל (;

היה כייף לשבת על הספסל מתחת לבית שלי, מדברים ואוכלים גלידה דיאטטית

(נו הבאתי לו גם תפוצ'יפס כפיצוי קלוריות).

הוא הזכיר לי את ל"ג בעומר שעבר, שנשכח מזכורוני לחלוטין.

מקווה שנוכל להמשיך במסורת... מאוד מקווה.