אלייך,

אני לא רוצה לדבר איתך יותר, לא רוצה להתקשר שוב או לבוא אלייך.

אתה המקום הבטוח שלי, המקום הכי נוח שקיים כרגע בעולם בשבילי אבל זאת אשליה, זה צריך להפסק.

זה הכי כואב כשהאדם שאומר לך את המילים הכי יפות יכול להתהפך ולדבר אליך מגעיל.

לא קיללת, נכון, ואמרת דברים שהפריעו לך וזה בסדר ולגיטימי לחלוטין.

אבל אפשר גם לדבר, אפשר גם לשים את האדם שמולך, שאתה כביכול אוהב, לפנייך, לראות אותו גם כשהוא עושה משהו לא נעים או מפריע. 

אתה יכול לפגוע כל כך מהר שזה כבר לא הגיוני, ולא כי אמרת את זה אבל איך שהגבת ואיך שמשכת את התשובות שלי ואיך שגם ככה המצב ביננו בעייתי ואחרי הריב של השבוע האחרון.

אתה טוב כל כך בלהתחנף ולאהוב, איך אתה תוקע את החיצים האלה כל כך טוב גם כן?!

זהו, אני לא מתקשרת יותר, אני אשאר לבד לחלוטין, אעזוב את כל החברים שלי אם כולם יתנהגו ככה.

אני חזקה יותר והכי חלשה שיש, אבל אני יודעת שלא כולם יהיו כאלה, יש כמה שישארו טובים אליי, כמה שמכירים אותי מספיק טוב ויודעים להתחשב תמיד. 

לא יודעת איך אני אשרוד בלעדייך, זה אבסורד שאני כל כך רוצה להיות איתך בחיי למרות שבכל הפעמים האחרונות שנפגשנו, בכל התקופה האחרונה, 

אני רק מרגישה יותר ויותר גרוע מלהיות איתך, כאילו זה ממש עושה אותי חולה.

אני יודעת למה זה, אני יודעת שאני חולמת על ימים אחרים שהיו לנו, על השלווה ההיא שהיתה לי כשהייתי איתך לא משנה איפה מתי ואיך, 

אני חושבת שהשלווה הזאת לא קיימת איתך יותר, וזה בסדר כי אני גרמתי לזה.

אבל אני חייבת לשחרר.

נכנסת לתקופת מבחנים ויהיה קשה ללמוד אם זה לא אצלך אבל אחרי הערב יש לי הרגשה שבין כה וכה אני לא רצויה אצלך.

ובין כה וכה אני לא רוצה. יש יותר מדיי דברים שאני צריכה להתחייב לגביהם, או לפחות עניין אחד גדול מדיי מבחינתי. 

ויותר מזה, הלב שלי כבר לא שם יותר אז אני אתן לו את האפשרות לחפש מקום אחר.

אני בסדר, באמת שכן. כבר לא במקום שהוא יכול לטלטל אותי עד כדי כך. סתם מציק (ומעליב).

שבוע טוב!

(אולי חוזרת לאכול דגים?!...)

*די*