בקצב הזה, טיפ טיפה ואני באמת אהיה בתאילנד (טובנו, סין קודם, אבל זה לא העניין)

אני כל כך מחכה לטיול הזה כבר. כל כך כל כך כל כך צריכה את החופש נטול דאגות ורווי בחמצן נקי נקי לריאות.

-

אני מבולבלת כמו תמיד, לא מבינה איפה אני נמצאת ומה הסטטוס של כל מערכות היחסים שלי עם העולם.

נקברת תחת עוד ועוד שעורי בית מתסכלים שאני לא יודעת אפילו מאיזה כיוון להתחיל לתקוף את העבודה,

וכמובן, איך לא? החנות :) משוש חיי, פשוט, תענוג.

ועוד ועוד ועוד.

-

והוא היה בטיול וידעתי שיקרה שם משהו בינו לבין מישהי ואמרתי שלא אכפת לי ושזה סתם והוא יודע את זה ואני יודעת את זה,

אבל היום כששמעתי אותו אומר שקרה, ואפילו לא אומר לי אלא רומז את זה לחבר בטלפון, הלב שלי התקווץ ונתקע ככה.

ואני בכלל לא יודעת מה יהיה איתנו כי הוא מתנהג מוזר וכי לא דיברנו שבוע ולא התראינו שבועיים ו... ו... ו...

ואולי עם כל הבלגן הזה אני מתחילה להרגיש שזה יהיה כמו להשיל מעליי נטל ולא דווקא לאבד ידיד כי יש מצב שאת הידיד כבר איבדתי.

-

דיברתי עם טל היום על נטלי ופתאום דברים הסתדרו במגירות של הראש שלי, אולי אני מתחילה לסלוח, אולי אני מתחילה להבין ולהשלים. אם זה נכון, זו התקדמות עצומה. ועדיין... אני לא יכולה להגיד שזה נכון עדיין כי יש משפטים שלא יעזבו אותי לעולם ואני יודעת שאם אראה אותה ארצה להקבר שוב במשך יותר מדיי זמן.

-

מירי חזרה מדרום אמריקה, והתמונות מדהימות, האושר שרואים בפנים שלה... מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת.

עוד כמה חודשים... עוד כמה חודשים.

שבוע טוב.

לא, זה לא בגלל איך שאתה נראה, אפילו שיש לך עיניים כחולות.

גם לא בגלל הנגיעות שלך, למרות שבזמן האחרון זה רק מגביר את זה.

 -

זה פשוט בגלל שאכפת לך ממש בגלל שאני יודעת כמה אתה תסכן בשבילי,

או לא תסכן, אלא פשוט... תנסה לעזור, כמה שיותר.

וזה שאני יודעת ומאמינה בזה גם בלי שתגיד, זה לא עניין של מה בכך.

-

 אני כל כך רוצה שהשבוע הזה יעבור והוא בקושי התחיל... \:

והכי מבאס אותי בעולם לדעת שיש לאביב הופעה ואני לא אלך. שוב.

אושר ועצב / כפיר אפשטיין

אושר בא לעצב הזמין אותה לצאת
עשתה פרצוף עצוב אמרה שאין לה מה לתת
הוא עשה פרצוף שמח אמר לה תהיי עצמך
ענתה לו אני לא יודעת איך
הוא אמר לה, ככה אני אוהב אותך
תראי איך אני אצחיק אותך יותר לא תבכי
ולא תהיי עצובה כזאת
ואוכיח לך שעצבות היא סתם מילה מהאגדות

אז הלכו עצב ואושר ישבו בבית קפה
הוא התאמץ בפרצופים מצחיקים
וזה לא עלה יפה
אז נכנס לדיכאון
והעצב הפכה עצובה
כנראה שיש גם עצבות באהבה
היא אמרה לו, ככה אני אוהבת אותך
אל תשתנה תהיה עצמך
תראה בחיים הכל עובר, עובר
ולפעמים האושר גם חוזר.

אמרה לו, לא חשוב, בוא נחיה ביחד
אמר לה, הכיצד? הרי תמיד נהיה עצובים
אמרה לו, אל תדאג, אל תדאג... מדי פעם נתחלף בתפקידים.

הוא אמר לה, ככה אני אוהב אותך
תראי איך אני אצחיק אותך,
יותר לא תבכי ולא תהיי עצובה כזאת
ואוכיח לך שעצבות היא סתם מילה מהאגדות...

מרגישה מעורערת... אמביוולנטיות משתלטת עליי ואני לא מצליחה להחליט לאן לפנות.

לא, זה לא נכון. אני לא משנה את דעתי בשום שלב, זה פשוט הופך קשה יותר מדיי כמה זמן...

אני לא רוצה לאבד אותו. לא מוכנה לאבד אותו. זה לא פייר ששוב מישהו ילך בגלל שאני דפוקה רגשית.

אני צריכה לדבר איתו, רוצה לדבר איתו, ויודעת שאסור.

אז היום, עם כל הלחצים בחזה ובנשימות הקצובות אני לא אתקשר. מחר יהיה יום אחר ונראה.

כמו כל שנה בזמן הזה בערך נתקעתי היום מול הבלוג, חוזרת שנים אחורה וקוראת...

אולי אני באמת סובלת ממאניה דיפרסיה. אלוהים, כשמישהו מקצועי יקרא את הדברים פה יהיה לא נעים.

אבל אני אוהבת את זה. את האפשרות לחזור אחורה, להזכר, אם זה בכאב ואם בשמחה...

להזכר ברגשות, במחשבות, בהחלטות ובאיך שהייתי... מרגיע אותי. לא יודעת למה אבל זה ככה.

הפגישה איתך (כן כן, איתך) בשבוע שעבר לא עשתה לי טוב.

אני לא יודעת אם אתה עושה את זה בכוונה או שזאת שוב אני הבעייתית אבל אתה מצליח להכנס לי מתחת לעור

ולא בדרך טובה (אדרבה אנלוגיות עליהן דיברנו בפגישה).

לאון אמר לי שאני צריכה להסביר לך ואני חושבת שניסיתי, באמת שניסיתי.

אבל אתה מתנהג כאילו שכחת הכל... פתאום כל דבר שאתה אומר עליי או שאני מספרת לך מרגיש לא נכון.

-

ברביעי הוא בא, אחרי יום ארוך שלא היה כמותו הרבה זמן והרגשה רעה בגלל כל מיני דברים מעצבנים ממש הייתי צריכה פנים נעימות אז הוא בא וישבנו למטה על ספסל. דיברנו שעתיים בערך, הוא מתחיל להכנס לנעלי הידיד-שמנסה-להיות-פסיכולוג-ולשנות-את-הגישה-שלי-לחיים/לביטול-החיים ואני לא חושבת שהוא מבין או יודע שזה לא באמת עובד איתי ושכבר ניסו כל כך הרבה.

בהתחלה יושבים מרוחקים, כל אחד מחבק את הרגליים ומדבר על מה שכואב. מנסה להסביר לו... אני הורגת אותו \:

בשלב כלשהו, מתוך נסיון לשכנע הוא תפס לי את הידיים, ולא עזב... זה התקדם לחיבוק כזה, וליטופים ואני לא יודעת... לא יודעת להתמודד, לא עם הרגש לא עם הכאב לא יודעת איך לשנות את מה שקיים כבר שנים, איך לומדים להרגיש? להיות מאושרים? אחרי כל כך הרבה זמן...

בסוף, כשהיינו ברכב מתחת לבית שלי, אמרתי לו באיזה מצב אני עומדת. אמרתי שאני לא יודעת אם זה יעבוד ושזה מפחיד אותי, שאני באוויר. הוא לא הבין ולא ידע ולא ולא ולא... מסכן x: כולו מבולבל ממני, ואיך אפשר לא להיות?!

מחזיקים ידיים ככה ברכב, עד שאני מבינה שכדאי שילך לישון, שנדבר על זה כשהשעה תהיה סבירה יותר...

הנגיעות שלו ממיסות אותי מבפנים ואני לא יכולה לוותר על זה, לפחות עדיין לא יכולה.

-

 לילה ושבוע מקסימים שיהיו.