אני באמצע החיים,

ועוד בלעדייך..."

ימים מבולבלים עוברים עליי.

עוברים סך הכל בטוב ובכל זאת, התאריכים האלו,

אפלה כאילו מרחפת מעליי ומאיימת בכל רגע נתון,

יותר מכל זמן אחר.

קצת מכרתי את עצמי לעבודה שנוגדת את הדעות שלי,

למזלי הגעתי למקום טוב, מקום שאני עוד מאמינה בו,

אבל זה עדיין מרגיש מוזר, עדיין לא עד הסוף שם...

(וכמובן, אני חולה על המנהל. זאת מחלה אני אומרת... אבל הכל לטובה :)

אני עוד לא סגורה לחלוטין מה הוא חושב עליי אבל... עם הזמן זה יסתדר)

בנתיים אני עוד בקורס, והאנטיפטיות קצת פחתה אז זה מתחיל להיות נחמד,

ועם זאת זה גם דיי משעמם... אני מתחילה להבין על מה שחר וגיא דיברו כשהגעתי לענף.

(דוגמא - המנהל שלי היום: "אני רוצה שתלמדו בסופ"ש! בסופ"ש כולם חוזרים על החומר חוץ מדי")

בעוד כמעט שבועיים המבחן בת"א... משתדלת לא לחשוב על זה למרות שקניתי איזה 4 ספרים בנושא

(על אחד מהם קיבלתי המלצה מהמורים במכינה) והתחלתי לקרוא 2 מהם בסופ"ש.

בנתיים יש משהו אחד שצריך להכין למבחן, בתקווה יטופל בימים הקרובים (לא בתקווה! חייב!),

כשאני אסיים אני אשלח מייל למורה שלי עם צילומים של העבודה, בתקווה יהיה טוב,

ואם אני לא אתקבל - הכל לטובה! בכ"ז התקבלתי למקום עבודה מעולה שאני אשמח להשאר בו.

קיצור, אופטימיות היא דרך חיים :) יהיה טוב...

*די* ~ממשיכה להתעלם מהנקודות השחורות~

"בחיים של כולנו יש נקודה שממנה כבר אין דרך חזרה. ובמקרים בודדים, באותו אופן, קיימת גם נקודה שממנה אי אפשר עוד להתקדם הלאה. כשמגיעה הנקודה הזו, לטוב ולרע, כל שביכולתנו לעשות הוא לשתוק ולקבל על עצמנו את הדבר. כך אנחנו חיים."

                                                                                מתוך "קפקא על החוף"/הַרוּקי מוּרַקַמי

סופ"ש בבית לבד החדיר בי כוחות, אני חושבת (מקווה). הרעיון הזה של לגור לבד מתחיל להדהד לי טוב יותר מתמיד, אבל בשביל זה צריך כסף.

שלומי טס השבוע, אתמול ראיתי אותו פעם אחרונה לפני הטיסה (אלא אם כן אני עוד אספיק לקפוץ אליו לכמה תמונות של before).

אני כבר מתגעגעת, לא חשבתי שזה יקרה עם מצב היחסים העכשוויים ביננו אבל מסתבר שהכל בראש שלי ושבסופו של דבר הלב תמיד מראה את אותותיו (אבל הכל בידידות, כן?).

בעוד חודש יערך המבחן באונ' ת"א, מצב העניינים כיום הוא התעלמות מהעובדה שיש סיכוי שעוד אלמד השנה. לא כי אני חלילה לא רוצה, אני מאוד רוצה, אני פשוט לא מאמינה. ובסופו של דבר, אני שונאת לחיות בצל חוסר ידיעה ולהשאר ככה עד ספטמבר זה לא אנושי, אז לעת עתה, אתעלם מהאפשרות הזאת ואניח לכל שאר האופציות שיש לי לחלחל לתוכי ולחלל אותי. יותר מדיי אופציות.

- הבטחה לפחות לנסיון כלשהו - כששלומי חוזר, ויהיה מספיק חם, להרים צלצול של "בא לך לבוא לים?" כדי לסגור את החוב מההתערבות הזאת. די, הגיע הזמן לסגור את זה (ולרדת 5-8 ק"ג). בע"ה כן?, אבל גם קצת בעזרתי (;