באחת ההפסקות מהלימודים התיישבתי מול המחשב וחזרתי קצת אחורה, דפים מלאים בילדות, תמימות ודכאון...

היה קצת מוזר לחזור לשם. להבין את הלבד שהרגשתי שם מול הלבד של היום...

מוזר.

-

כשאני לא חושבת על המלחמה שעומדת בפתח נראה שהמצב דיי טוב.

העצבות תוקפת אותי מפעם לפעם, אבל מה זה מחדש?!

אתמול לא הייתי בבית וזה היה משחרר, אני חייבת לעשות את זה יותר.

בבוקר הייתי במכללה ומשם, סחוטה מעייפות הלכתי אליו כדי לישון (בית ריק), אחרי כמה דקות הוא הפתיע אותי... ^_^"

מדהים כמה התגעגעתי לשעות האלו. מדהים כמה אני נהנית איתו. מדהים.

יאללה, חזרה ללימודים.

יש כמה דברים שאני צריכה לפתור. (גם בחיים).

אני בסדר. הרבה יותר בסדר מהרגע ששמעתי שניסית לברר, שאכפת לך.

הייתי בסדר גם לפני, אבל עכשיו זה בסדר שונה לחלוטין מהבסדר ההוא.

ידעתי שאני מכירה אותך כבר, שלפחות דברים מסויימים בך אני יודעת לקרוא ולזהות.

ידעתי שאתה לא רע כמו שעשית את עצמך, ושאתה אוהב, גם אם לא כמוני... אתה אוהב.

אני מבינה אותך וזה מה שהופך ומשנה את הכל.

כמה שאני יודעת שאני שווה יותר ושאני יכולה להשיג יותר,

הפעם אני מבינה כמה טעיתי, כמה פגעתי והכאבתי, ואני מבינה גם שזה המקום שלך להחליט.

קצת קשה לי לכתוב.

אפילו אם זה פה ולא תראה את זה

זה עדיין כואב

וכל מה שעולה לי לראש אחרי הימים האלו

בהם חשבתי וחשבתי כל כך הרבה

זה שאני אוהבת.

ושכמו שאמרתי לך, זה לא יעבור.

אני יודעת שזה לא הסוף לגמרי,

אני לא אוכל להמשיך מבלי לנסות להתנצל

אבל בנתיים אני חייבת לתת לך את הזמן להרגע,

לתת לכעס להשכח כי אצלך זה קורה מהר.

ואפילו אם לא נחזור ולא נהיה שוב,

אני חייבת לבקש את הסליחה הזאת.

אני אוהבת.

ואני בסדר. באמת שבסדר.

אני כבר לא יודעת מה לחשוב, מה לעשות, מה להרגיש.

אני אומרת הרבה אבל בכל פעם שאני מתרצה קורה משהו שמחזיר הכל אחורה ואני כבר לא יודעת...