הקדמה:
בשבוע האחרון הייתי בחו"ל, טיול משפחתי (ומאורגן, לצערי) בבלגיה, הולנד וצרפת.
להלן כתובים מהמחברת...
17.8.07 - מסקנות מהיום:
- גם אם אני מפחדת מטיסות אני אעלה על מטוס בסופו של דבר.
- נחיתה יכולה להיות חוויה חיובית עם המוזיקה הנכונה ונוף נהדר.
"דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך."
- צרפתים יכולים להיות מאוד יפים אבל גם מכוערים [תיקון כעבור זמן: יפים יותר, בהחלט יפים יותר].
- אני אחזור מהטיול חולה ועצבנית [העצבנות התפוגגה שם עם הזמן וחולה אני לא].
- אני עייף. לילה טוב.
19.8.07:
היום הגשמתי חצי חלום, אפשר להגיד, היום הייתי בלובר. אמנם לזמן קצוב של כשעה, כך שיכולתי לרוץ ולהעיף מבט על רוב היצירות ולא להעמד מולן באמת ולעשות את עצמי מבינה. היה מרגש עד רעד רגליים (למרות שזה יכול ליוהת גם בגלל העובדה שהן כואבות מאוד מהליכה מרובה בגלל שילוב של מדריכה קצת מטורללת והדיסנילנד). כרגיל, במעמדים שכאלו, נותרתי אדישה ברובי, לא יודעת למה אבל כמו בהופעה הראשונה של עברי לפני שנתיים, נותרתי אדישה-קפואה (לא חושבת שזה אופן הניסוח הנכון אבל זה היחיד שעולה לי לראש).
חלום חדש נכנס למערכת והוא לגור זמן מה (כמה חודשים) בעיר אירופאית כלשהי. אני יודעת, דורש המון המון כסף (באמת המון!) אבל בגלל זה זה בגדר חלום...
יש במקום הזה משהו קסום ומרתק. עם כל הצרפתים הקרים האלו, ממש כמו המזג אוויר פה שמשתנה כל כמה דקות, אתמול היה חם-היום יורד גשם; הבתים האמנותיים, לא משנה אם האדריכלות מודרניות או לא, התרבויות השונות כל כך.
יש פה אזור בעיר בו חיים בדו-קיום שכזה חרדים וערבים, יש פה פריזאים וצרפתים אחרים, ביספנים ושחורים וכלכך הרבה חיירים, כולם פה. העייפות משתלטת ומחר עוברים לארץ חדשה... לילה טוב.
"אני עוצם את העיניים בשביל להרדם ומנסה לספור כבשים
אז השלישי תמיד עוצר ויש לו זמן יותר מאחרים
והוא אומר לי ילד תזהר מאנשים שמחייכים
גם אצלנו יש כאלו, חרא של כבשים"
21.8.07:
המעבר הזה מצרפת לבלגיה והלונד פשוט מדהים. מעבר מהעיר הגדולה, התעשייה והמסחר האפורים לירוק, בכל מקום. עושה רצון פשוט שכב בכל הירוק הזה ולטבוע בשמיים שנופלים עלינו עכשיו, שקט ושלווה אינסופיים עם חיות מסביב.
היום הייי במוזיאון ואן גוך. נסיעה לבד ברחבי אמסטרדם, במונית עם תושב מרוקאי, קצת מטריד ומבהיל אבל - הכל בשביל מוזיאון, בעיקר מוזיאון ואן גוך. השומר בכניסה חשב שאני דוברת ספרדית, היו מלא אנשים וזה הפריע (אני רגילה למוזיאונים ריקים יחסית, כמו בארץ) אבל זה לא מנע בעדי להסתובב שם שעה וחצי (שוב, זמן קצוב). יש שם רישומים שלו, שלא ראיתי מעולם, וסקיצות של ידיים, נחמד לראות נקודת התחלה של אמנים גדולים (גם קניתי גלויה של אחת הסקיצות אחרי התלבטויות קשות). בחזרה הסתדרתי עם החשמלית וויתרתי על מונית, הגעתי חצי שעה לפני הזמן אז המדריכה הזמינה אותי לקפה עד שכולם יבואו. היא חמודה, למרות שלא חיבבתי אותה בהתחלה והיא מסוג הנשים שאני ממש לא מחבבת בדרך כלל בשבוע האחרון היא הצליחה "לכבוש" גם אותי.
22.8.07:
הגענו לבריסל היום, אחרי האפטלינג שקצת איכזב אבל זה קרוב לוודאי בגלל הרבה מדיי פארקי שעשועים במעט מדיי זמן. ועדיין, אני חושבת ודי משוכנעת שה-Walibi (בלגיה) הוא פארק פחות מוכר ומוערך אבל הרבה יותר כייפי. האפטלינג יפייפה, שלא יהיה ספק לרגע, הוא קסופ ומדהים אבל הווליבי עם מתקנים מפחידים יותר ומאתגרים.
אני לא אוהבת את בריסל. אני פה כמה שעות וכבר יודעת שזו העיר שאני פחות אוהבת בין הערים בהן הייתי בטיול.
מחר טיסה חזרה... סוף סוף! אני יודעת, זה מצחיק שאני כותבת את זה אבל אני מתגעגעת. כמה פעמים חשבתי בזמן האזנה למוזיקה כמה אני מתגעגעת לעברי, בכל פעם שאנחנו עוצרים אני מנסה להכנס לכמה שיותר חנויות מזכרות ולמצוא מתנות לכולם...
-
עבר:
אז כן, ראיתי אותה. אחרי שנתיים. וזה היה נורא כמו שחשבתי שיהיה ואפילו יותר.
עם כל הדרמתיות המוגזמת שלי הרגשתי כאילו הלב שלי נתלש ממקומו ממש כמו לפני שנתיים ולפני שלוש.
ובכיתי וכאב לי וזה לא עבר (גם לא בהופעה וגם לא אחרי סיגריה). אבל... איכשהו זה דאך לאט...
בפגישות האחרונות אני פתאום מבינה כמה הרגש שולט בי וכמה מאמץ אני מקדישה, בלי לשים לב אפילו, בלמנוע מעצמי להרגיש או לנוע ע"י הרגש, לא משנה מה הוא מסמל. אני לא מוכנה להקשיב ללב שלי, לא משנה מה,
אולי בגלל זה אני פשוט מרגישה שהוא לא במקומו.
הווה:
הטיול הזה גרם לי להתנתק לחלוטין מהעולם שלי.
לפני שנסעתי דיברתי עם שלומי והוא אמר לי לנסות להרגע ולקחת עצירה מהעולם, מהצבא, מהכל... לא האמנתי שאצליח אבל בלי לשים לב אפילו, זה קרה מעצמו.
לקחת הפסקה מעצמי זה משהו שלא האמנתי שאני יכולה לעשות אבל הנה, עשיתי את זה.
די הזוי כל המצב, כי הכוונה שלי בלקחת הפסקה זה לא רק מהעולם פה, לא רק החברים והצבא, כל המחשבות שיש לי תמיד התפוגגו כמעט לחלוטין בכל הזמן שהייתי שם (ואצלי, זה לא הולך ברגל...).
חזרנו בדיוק לשמוע שמישהו (רחוק, בלי קשר דם לצורך העניין) מהמשפחה התאבד.
אני אדישה לנושא, או לא אדישה אבל לא מצטערת בשבילו, אולי אפילו להפך. היו לו חרא חיים וכולם יודעים את זה,
ואני, כמו שאני, פשוט מאמינה שאם זה מה שהחליט זה מה שהיה נכון לעשות. אף אחד פה לא מבין את זה ואני מקווה שבחיים הם לא יבינו, אבל אני יכולה להבין, לא כי אני אעשה את זה ולא היו לי חיים קשים אפילו לא כמו הקשה של הלחם שלו, אבל נו ... זאת אני. ובכל זאת, מכל המשפחה ההיא, אני ואחשלי הכי אהבנו אותו.
עתיד:
לצערי בימים האחרונים בחו"ל הגיעו מחשבות ה-לאן-אני-חוזרת. אז מחר חוזרים לצבא.
ויש לי רופאים ושמירות (2 רק השבוע) וצריך לדבר עם כל העולם ואחותו שלא יעלבו. סדר. אני צריכה סדר.
יש לי חצישנה-שנה להתגעגע לשקט שהיה שם ואז, בתקווה, אחרי הצבא, אני אחזור. גם אם רק לעוד שבוע-שבועיים,
גם אם לא לשם בדיוק, אני רק רוצה שקט (ושלווה, וירוק ובירה. אבל זהו.)
על הרגליים, לדרך...
שבוע טוב שיהיה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
