אני לא יודע למה החלטתי לחזור לכתוב בבלוגים, כנראה כי עובר עלי הרבה בתקופה האחרונה ובאמת שאין לי למי לשפוך את הלב בצורה ניטרלית בלי לקבל תגובה ישירה לכל משפט, כמו במסנג'ר, או בכלל, לדבר קצת יותר בנוחיות מאשר בפנים מול פנים ששם אני לא תמיד אומר את מה שאני חושב.

אני בתקופה קשה, אפילו משבר, שמתבטא בהרבה תחומים, חברתית, לימודית, רומנטית. אין לי כוח להתמודד עם כל אלה, קשה לי.

לפני שלושה חודשים שישבנו ב"הפוך" אחרי הבימה, אני ומורשת, עומר, שפי, עידו ועוד כמה נראה לי, אז שפי אמרה לי שיש לי עיניים עצובות. אני יודע שהיא צודקת, כי אני מסתובב כל הזמן עם תחושות של באסה, אף פעם אני לא נקי מדאגות, שלא לדבר על זה שליד אנשים מהבימה הדאגות צפות אצלי בגלל הקנאה שיש לי, שאני לא יכול להיות איתם שם בלי להרגיש איפשהו קצת לא שייך, להרגיש רשום "רשמית" לבימה. אני מפחד שצבועים אליי, אפילו אחרי מה שעידו אמר לי ושנעלבתי שהלכתי לשאול כל מיני אנשים אם הם באמת חושבים שאני בא יותר מדי. קיבלתי תגובות כל כך חמות ואוהבות, ומשום מה בדיוק אחרי התחילה תקופה יותר טובה שלי עם הבימה, אני חושב שזה בגלל הביטחון שקיבלתי כי עומר איתי שם. היה לי קל יותר להתחבר שם לאנשים שפחות הייתי קרוב אליהם, כמו שפי ואלה, שלא לדבר על עידו, שהוא בן דוד שלי, ועכשיו אני הרבה יותר קרוב אליו. ומורשת בעיקר, שזה כבר סיפור אחר, כי אני חושב שהפסקתי להסתכל עליו כדניאל מורשת מהאי, מה שחסם לי קשר התקרבות אליו. אני שמח שזה קרה.

מאז, אני התחלתי להתרחק מהשכבה שלי אחרי מה שקרה לי עם החבורה שהייתי רגיל לצאת איתה מהשכבה. מצאתי באנשים האלה מהבימה חברים מושלמים, כי הם אנשים איכותיים שלא כמו במזכרת בתיה, מחפשים באיזה גן או בית להתנחל לשישי ולהיות מגניבים ולשתות ולצחוק מדברים שטחיים ומטומטמים. אבל זה בעיה שאני לא באמת בבימה, זה מגביל אותי. אני לפעמים מרגיש לא רצוי על ידי כל מיני אנשים, כמו אלון לאופולד שהזמין את כל המזכרתים חוץ ממני ליום הולדת שלו ואמר שאין לנו קשר. שקר!!

ואחרי זה גם אני בטוח שהוא אמר לעידו שהוא חושב שאני נדחף. אבל איך אומרים? על הזין שלי. אחרי כל הפרגונים שקיבלתי מחלב, ליטל, שפי, דור או אלה, אני מרגיש כל כך טוב וזה שיפר לי את הגישה. הן אמרו לי שזה לא נכון בכלל, ושהן אוהבות אותי, וזהו.

רחובות והבימה זה מקום שכיף לי לברוח אליו מהשגרה שלי במזכרת בתיה, עד כדי כך שאני קם בבוקר ומתבאס ללכת לבצפר פה, ורק מפנטז על הפעם הבאה שיוצא לי ללכת לבימה או לראות אנשים משם.

אני אוהב אותם, מצאתי אהבה משם, מצאתי אנשים עם הרבה במשותף ממני, ואני חושב שעם הזמן זה יוצא אותי מהחרא שאני שקוע בו.

אז בינתיים עד לכאן, יש לי עוד הרבה מה להגיד, לא אמרתי עוד כלום.