צחוק הגורל

אם היית קורא או שומע את המחשבות,היית יודע כלכך הרבה.

אני מנסה להמשיך הלאה,לפעמים זה זורם,

אבל כן, לפעמים זה גם מרגיש מאולץ..

אני מנסה להבין איך ממשיכים הלאה ולא משווים..כרגע זה נראה שכל דבר שיבוא יעבור השוואה,ויפסיד.

ברור שאם לא היו מגרעות, הכל היה טוב ויפה ומושלם וכאלה, עדיין, ואני לא עיוורת לראות שזה לא היה ככה, אבל זה עדיין היה עם אלף בונוסים.. פתאום לא ברור לי איך ויתרתי כלכך מהר והרמתי ידיים ממשהו שהיה אפשר עוד לתקן ולשנות.

ממתי אני מפחדת להילחם? ממתי אני מפחדת לשנות? ללכת על הלא בטוח..?

אבל מי בכלל מסתכל על העברררר..

אני?

עבר כבר כלכך הרבה זמן, ואני עדיין מתרפקת על זכרונות, נהנת להיזכר באותם רגעים מיוחדים שהיו לנו, והיו המון,כמה פתאטי מצידי שאלוהים יעזור לי, בושות.

אבל איפה הרגעים האלה היום? אין כאלה.. זה כלכך ריק מה שיש לי עכשיו.. ואין שום דבר שיכול למלא אותי כמו..כמוך.

זה כבר אבוד

לא נחזור

לא ננסה שוב כי, כבר עבר הרגע שלנו

אבל כלכך קשה להשלים עם זה,פאק

אני לא אכחיש שהייתי רוצה איזה יום במימד אחר רק איתך,כמו פעם

ואז אפשר אולי לשכוח.. אבל רק שתהיה את אותה תחושה.. את אותו ביטחון..לקצת..

אני מתגעגעת טוב?

וכמה שאני לא אלחם בזה, ואני נלחמת, כמה שאני נלחמת

הגעגוע יישאר בי תמיד

אין כמו..

מה שכבר אין.

אם זה יישאר ככה, עדיף שכבר לא יישאר כלום

כמה שזה נורא לבקש, אבל שלא יישאר כלום

קשה להתמודד עם זה כל יום מחדש, זה מעייף

ונכון שאני כאילו כבר במקום אחר, שעברתי וכל השיט הזה,

אבל וואלה.. על מי אני עובדת פה? על עצמי?

ניסיתי, אני מנסה, אבל מצליח? טחח

ואני אשמה בכל זה. וזאת עובדה שלא עוזבת אותי והופכת את הכל לתחושה אחת גדולה שמרגישה כמו עינוי עצמי.

והעינוי הזה, והוא כואב עוד יותר מרגיל.

איזו אטימות

אלוהייייייייים

פשוט לא מאמינה שיש דברים כאלה