הגעגועים האלה...

והעצב הזה,

הניסיון להמשיך לזכור אותה כמו שהיא.

איך שהיא הייתה יפה וטובה ואיך שהיא הבינה אותי כל הזמן...

כואב לי.

כואב שאני צריכה להגיד את כל הדברים האלה עליה,לא כמו שתמיד אמרתי..

עכשיו זה "הייתה".

אני יודעת שזה טבעי, שכולם נפטרים בסוף.

אבל אני מרגישה כאילו חלק ממני לא נמצא יותר..

לפעמים בא לי רק לעצום את העינים ולדמיין שאני איתה,אבל זה לא באמת.

רויטל.