כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live while I'm alive

אני שמחה בשבילך. באמת. אבל אני תוהה אם יכלת לראות כאביי. אני שמה עצמי במקומך, ותוהה אם הייתי שואלת. הייתי שואלת. אז את בסדר, אבל אני איבדתי את טיפת האמונה שלאמא עוד היתה בי. כשרצנו לא רציתי אותה, צעד לפניה, לא ראיתי אותה, קצבי כשלה, נשימותיי כבדות משלה, לא שמעתי אותה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אם אני צריכה להיות זהירה יותר, או כנה יותר. ההחלטה שמהיום לא יישמרו יותר היסטוריות במחשב, הבהירה לי מה היתה ההחלטה שלי.

אמרתי לה שנמאס לי לבכות. כי נמאס לי לבכות. זה משגע אותי. הדמעות. כי אין לזה ממש סיבה. טוב יש. אבל זה עובר. for de har mamma sagt. ועל אמא סומכים. עד כמה זה יעיל שזה עובר?

כשאתה ילד אתה אגוסנטרי.

כשאתה מתבגר אתה מתפלל להרגיש אגוסנטרי.

כשאתה מזדקן אתה מודה לאל שכבר עוזבים אותך לנפשך.

אם אני אעלם, בבקשה תרגישו שאני חסרה.

שלכם, שאמא שלה מנסה למצוא נקודות אור קטנות לכך שהילדה שלה לא בדכאון,

טיפקס בדיכאון