טוב אצהיר בכך שכתבתי פוסט באורך הגלות בNOTEPAD ושמרתי אותו ושכחתי ממנו ועכשיו הכל מראה לי סימני שאלה טעויות נשכחות. חפרתי בכל מיני פורומים וקיבלתי תשובות כמו "TOO BAD. אין מה לעשות עם זה."
טוב אז אני אכתוב מחדש כי עדיין לא אבדה בי המוטיבציה, אז אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות- לכתוב.
ראשית, אתחיל מסרטון קצר שנתקלתי בו באחת ההרצאות בתואר:
מה לומדים מזה?
כל מה שאתם מצלמים, מספרים, מגיבים למישהו אחר או אפילו חושבים, נמצא אונליין. ולא סתם, אלא 99% מהמידע הזה נמצא אונליין מבחירתכם.
כמו שאנשים בסרטון הופתעו לגלות שיודעים עליהם מידע חסוי שכביכול "לא סיפרו לאף אחד", כך אנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שפותחים את המחשב או הסמארטפון . הכוח של המידע והידע גדל, אנשים כבר לא מחפשים נתונים- יש להם נתונים. כל מה שהעולם הטכנולוגי עוסק בו כעת זה איך לנתח את הנתונים שיש להם ולקבל יתרון יחסי על פני מתחרים. כך למשל פייסבוק פועלת, יש לה נתונים על הכל ועל כולם, ולכן בלי ששמתם לב מתאימים לכם פרסומות בצד הדף. אתה לומד באוניברסיטה? קבל פרסומת עם הנחות לסטודנטים. את מחפשת שמלה? קיבלת 70 פרסומות על אתרים שמציעים לך. אפילו יודעים להתאים פרסומות לנישות ולקהל יעד מצומצם יותר שמבוסס על תכונות והעדפות של הלקוח הפוטנציאלי. גם המעסיקים בחברות גדולות, מנתחים את המידע עליך שמוצאים מהאינטרנט. הטכנולוגיה משתנה בזכות הגישה הקלה למידע. היום כבר בכל בית יש כמויות עצומות של אחסון נתונים. כמעט לכל בית יש לפחות Terra אחד בכונן קשיח, וגם זה לא יהיה נחוץ עוד מעט, כי הכל עולה אונליין וטכנולוגיות CLOUD מאוד מתפתחות ומצליחות לגבות, לאחסן ולגשת למידע בקלות.
מה שרציתי להגיד כאן, זה שהמידע שנמצא אונליין, זו בחירה שלכם. אז גם אני בוחרת איזה מידע לפרסם, אילו מחשבות לכתוב, מה אני רוצה לחשוף ומה לא. נכון שלא הכל בשליטתנו, ואם לחצנו קליק באתר לא נכון אז האינטרנט זוכר את זה וגוגל מתעד כל לחיצה. אבל בסופו של דבר, יש מידע על הכל ועל כולם. תמיד. זמין. לכולם. אולי הגיע הזמן לא להיות בפאניקה ומצד שני לחשוב פעמיים לפני שמקבלים החלטה מה לפרסם.
שנת 2015 התחילה, איזו התרגשות!
בשבילי, שנת 2014 הייתה קשה מאוד לעיכול, מלאה בשינויים חיובים ושליליים, חויות חדשות ולמידה על בשרי מהי אכזבה.
פתאום זה הופך לזמן טוב לעצור הכל, ולהסתכל על עצמי ועל החיים מנקודת מבט אחרת.
איבדתי הרבה בטחון עצמי בתקופה הזו, חשבתי מה יהיה איתי עכשיו, כל העתיד בזבל, החיים שלי נגמרו.
ואז הבנתי, שאני עדיין לא בת 90 ועדיין כל החיים לפני .
הבנתי, שאם לא אצחק עכשיו, ולא אחייך ולא אהנה מהחיים, אני לא אחיה יותר.
התחלתי לחפש דרכים שיגרמו לי לקבל את עצמי כמו שאני. מצאתי כל כך הרבה משפטים יפים שמלווים אותי עד היום.
מצאתי אפליקציה לטלפון שגורמת לי להיות יותר מאושרת, יש יותר טוב מזה?
לאפליקציה קוראים HAPPIER והיא דוגלת בהערכה. ברגע שאנחנו חושבים על משהו, ומודים על זה, זה גורם לנו להיות שמחים יותר!
ולאנשים שקוראים את זה יש אפשרות ללחוץ על Smile שמתורגם כלייק בפייסבוק. איזה כיף!
אני מודה על נהג באוטובוס שמסיע אותי כל בוקר ומאחל לי יום נפלא, ואנשים מצד שני של העולם מחייכים!
וגם אני, כשאני קוראת פוסטים של אחרים ששמחים מדברים קטנים שלא חשבתי עליהם, זה גורם לי לחייך ולהעריך את הדברים האלה גם.
בעיני, זה שינה את הגישה שלי להרבה דברים בחיים, ובזכות זה אני חייכנית יותר בבקרים ולא עצבנית בגלל פקקים!
ועכשיו שנת 2015 התחילה, איזו התרגשות!
יש לי כל כך הרבה תוכניות ומטרות שאני רוצה להשיג השנה, רק שמרוב התוכניות אני לא יודעת ממה להתחיל ואיפה ומתי חחח
השנה אני מסיימת את התואר, שבצורה מפתיעה נהיה מעניין יותר ויותר (טוב שאני מבינה את זה בשנה רביעית), ותחום מערכות מידע שבחרתי דווקא מפתח מאוד את אופן החשיבה שלי, ואני מאמינה שיש לי עתיד טוב בעולם הזה מבחינת קריירה
מקווה שהשנה אמצא עבודה עם תפקיד חלומותיי במקצוע שלי!
יש לי כל כך הרבה דברים לעשות ולהגשים. מישהו אמר פעם שחלומות זה לא רק משהו שצריך לחלום, אלא לרדוף אחריהם ולהשיג אותם.
מישהו אחר אמר שאם לא נפחד מהחלומות שלנו, הם לא גדולים מספיק.
השנה, אני חופשיה לעשות רק מה שאני רוצה!
וזה לא מובן מאליו בכלל בעיני.
זו הדמנות נהדרת להגשים.
השנה אני רוצה גם לתעד כמה שיותר, לא מזמן חברה שלי גילתה שהבלוג שלי עוד מעט בן 11! מפאקינג מאי 2004.
יש לי לא סתם זכרון, יש לי נכס! קשה להבין כמה גאווה יש בי על זה שהצלחתי לשמור על זה חי. נכון שלא תמיד כתבתי, אבל זה עדיין כאן.
כשאהיה בת 90 אני אצחק מכל הפוסטים האלה. ככה אמרתי לעצמי תמיד. יש לי גם יומן OLDSCHOOL במחברת שהייתי כותבת שם, אבל כאן באינטרנט, זו הרגשה אחרת. הרגשה שהכל ישאר. זה גורם לי לחייך ולהאמין שאני אוספת אוצרות לאורך חיי. הכרתי דרך ישראבלוג אנשים מדהימים. ואולי אכיר עוד :)
גם תמונות זה נכס בעיני, בכל פעם שאני נפגשת עם חברים או רוצה לזכור משהו, אני מצלמת.
גם אם זה אוכל. כן כן אני מהפדחנים האלה שמצלמים אוכל וכיסא, וגבינה מיוחדת ויינות, ואני בתמונות והסובבים אותי צריכים להיות גם בתמונה.
לאחרונה האפשרות לצלם אבדה כי הרצון הזה לתעד דוכא בלית ברירה ולא שמתי לב לזה.
אבל החברות המצחיקות שלי הזכירו לי שמסתבר שאפשר לצלם את עצמך גם ולא רק לבקש ממישהו לצלם אותך.
אז אני לומדת לעשות סלקה, זה ממש קשה לי ואומנם יש לי אינסטגרם אבל חוץ מ2 תמונות של חתול ובורקסים שהכנתי אין שם אותי חחח
גם בפייסבוק אני לא מפרסמת הרבה תמונות. רק פעם בכמה זמן. לא כל פלוץ.
טוב לא נורא, העיקר שאני לומדת לקבל את עצמי בעיקר.
לאחרונה גיליתי שמה שצילמתי לפני זמן מה אבד בחיי הקודמים. וזה כל כך עצוב כי זה זכרון שחשוב לי. אלה אירועים קטנים שגורמים לי להיות שמחה. ואם לא גיביתי את התמונות מהמצלמה בזמן, אז זה כאילו לא היה ולא נברא.
תמיד אני אומרת לחברים- "אם אנחנו לא מצטלמים, אז זה לא קרה. לא באמת נפגשנו!" יש כאלה שמתעצבנים ויש כאלה שזורמים, איזה כיף :)
עוד דבר שאני מחשיבה כנכס- זו האהבה שלי לתחביב שלי. שהרבה אנשים לא מבינים ושופטים ולא קולטים כמה אושר הוא מביא לי.
נחשפתי לזה לפני הרבה שנים, ואני לא מפסיקה להתפעל ולגלות כמה שמחה ואהבה אני מקבלת מזה.
אני לא רק מעריצה את התרבות הזו, אני מודה לאלוהים שנחשפתי לזה. זה האוויר שלי לנשימה.
הכרתי אנשים בכל הגילאים וכל המקומות וכל המקצועות שבנסיבות אחרות בחיייים לא הייתי נחשפת אליהם. למרות השוני בכל כך הרבה דברים, יש לנו משהו משותף- אהבה למוזיקה ולתרבות ולשפה וכל מה שקשור לזה.
בכלל המוזיקה הזו, גם אם אני לא מבינה 70% מהליריקס, אני הולכת לקרוא תרגום ומבינה כמה משמעות יש לשירים שאני אוהבת כל כך שמתחברים לחיים שלי. הקוריאנים המפורסמים האלה במחשב יודעים לקרוא אותי. יודעים בדיוק מה אני אוהבת.
העלילות בסדרות, הגברים החסונים והמטופחים, הקולות המוכשרים שלהם, הקצב בשירים שלהם שמרגיע אותי או מקפיץ אותי כשצריך.
המוזיקה הזו והתחביב הזה עזרו לי לעבור את התקופות הכי קשות בחיים שלי. אם לא זה, הייתי כבר מזמן בדיכאון קליני. That just fixed my day
אני גם אוהבת את התמיכה שאני מקבלת מהמשפחה שלי לאהבה הזו שלי. זה לא מובן מאליו. אחרים פשוט צוחקים עלי ולא מבינים ממה אני מתרגשת.
אבל אתם יודעים מה? לכל אחד יש את הג'וקים שלו בראש, זה הג'וק שלי ואני מאוהבת במה שאני עושה!
מי שאוהב אותי יקבל אותי כמו שאני
בקיצור, מה שרציתי להגיד,
שתהיה לכם שנת 2015 מוצלחת ומתוקה כמו השיר הזה!
וגם אם אף אחד חוץ ממני לא יקרא את זה, עדיין יש לי מזכרת מהתקופה הזו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
טעויות נשכחות. חפרתי בכל מיני פורומים וקיבלתי תשובות כמו "TOO BAD. אין מה לעשות עם זה."
.
כינוי: