אני עדיין מחפשת סיבות ואפשרויות ופריצות והזדמנות כדי להפסיק להרגיש ריקנות בפנים. אני לא רגילה לזה, וזה הורג אותי. אז מה אם יצרת קשר, מה רצית? מה יצא מזה? למה אני עדיין מחכה למשהו לא ריאלי שיקרה? די, אני לא מחכה יותר.
אני מכירה, רואה וקוראת כל מיני דברים על אנשים מסוימים, והכל אצלם מסתכם בסקס. בלי אהבה. פתאום אני מגלה על עצמי שאני תמימה מאוד. איכשהו חייתי בבועה בעולם האכזר הזה והכל היה נראה ורוד אצלי. שאלתי את עצמי שאלות כאלה בנליות שזה הצחיק אותי שאני חושבת על זה בכלל. איכשהו זה גורם לי להתגאות שאני חיה בעולם כמעט 26 שנה ויודעת להבדיל בין טוב לרע. מקווה שהבחירות הבאות שלי גם יהיו נכונות בחיים. אפילו ההתנהגות שלי מצחיקה אותי, אני מחפשת יותר מדי. צריכה להפסיק עם זה חחח כי תמיד זה קורה כשהכי פחות מצפים לזה, בזמן המתאים.
בקיצור, אחרי שבוע שעבר שהייתי בחופשת סמסטר קצרה במיוחד של מספר ימים בודדים, ניצלתי כל רגע ונפגשתי עם כל החברים מכל המעגלים החברתיים שיש לי . כל יום היה לי משהו ביומן. בשבוע אחרון לא היה מתוכנן משהו, ופשוט נכנסתי לדיכאון. אולי בגלל זה החוויות שלי בנסיעות באוטובוסים אלו ה-אירועים הכי מרגשים שקורים לי במהלך היום בשגרה הזו . למרות שגם לימודים זה משהו שדווקא עכשיו בסמסטר האחרון לתואר מרגש אותי. אני תופסת את האנשים שם כאנשים שאני מקווה שימשיכו ללוות אותי בחיי. המסגרת הזו מתאימה לי. פתאום אני קולטת שאני נמצאת במקום הנכון ובזמן הנכון.
השגרה שלי זה עבודה-לימודים-בית-וחוזר חלילה. בעבודה לא טוב לי, וכולם יודעים את זה. אני שקופה ורואים עלי מה אני מרגישה. בבית בסדר, אבל צריך לעשות משהו בשביל אווירה שונה. אפילו לשבת על המחשב אין לי כח ואני תקועה בטלפון עד השעות הקטנות של הלילה וקוראת מנגה(תחביב חדש נוראי).
בכל אופן, הגעתי למסקנה שצריך לשנות. צריך להעז. לעשות משהו אחד שמפחיד אותי. משהו לצפות לו במהלך השבוע. אז כבר עכשיו, לפני שהשבוע מתחיל, אני מתחילה לתכנן מה אעשה באחד הימים השבוע שיעשה לי טוב. משהו שאצפה לו ואדע שיהיה לי כיף. קראתי על זה קצת, וגיליתי שאכן הציפייה למשהו מחזקת את האדם, ונותנת תקווה גם אם זה משהו שהוא לגמרי רחוק מלהתגשם. אתם יודעים שציפייה גורמת לאושר? אז מה אם אנשים חושבים שלחייך זה לא נקרא אושר, או לשמוח בשמחת אחר זה לא אושר, או כל דבר אחר שאתם רואים כאושר ואחרים חושבים ש-$ זה אושר?. כל אחד מגדיר את זה אחרת, והכל בא מפנים. בשבילי, הציפייה הזו זה כמו עוד תחנה שבה עוצרים לרגע, ומעריכים את מה שיש. גם אם זה קטן.
למשל עכשיו, כן? יש להקה קוריאנית שעוד לא יצאה לאור. קוראים לה IKON ואני מחכה לDEBUT שלהם כבר מספר חודשים.. כל תמונה חדשה וכל עדכון עליהם נותן לי אוויר לנשימה! אני מצפה למוזיקה שלהם. קודם כל, זה מחבר בין אנשים בכל העולם. אני מתכתבת בטוויטר עם מלא אנשים וזה ממש טוב לגלות שאני לא המפגרת היחידה שאובססיבית על ילדים בני 22-18 ששרים טוב. זה מקרב גם בין חברות שלי כי זו להקה שסוףסוף נותנים להם במה לפרסם שירים שהם כותבים בעצמם. המעריצים עקבו אחרי התפתחותם המוזיקלית במהלך שנים אחרונות וזה מדהים לראות את ההתקדמות הזו שלהם. הם כותבים הכל בשירים שלהם. איך הם מתגעגעים לאמא, איך הם רודפים אחרי חלומותיהם, כמה קשה להם וכמה העולם אכזר ולא תמיד נותנים הזדמנויות לפרוח. זה מקסים ואני מעריכה את זה. טוב בינתיים תראו איך הם רוקדים! הם נותנים לי מוטיבציה להתחיל ללמוד לרקוד יותר טוב מנעל בית!
מה שרציתי להגיד, זה שעכשיו גם אתכנן לי מה אעשה השבוע. ובכלל, מחר זה היום הראשון של אביב. אני מאוהבת בעונה הזו! וגם חודש חדש מאפשר לעשות סדר במטרות ויעדים. אז אחת המטרות שלי, זה ללכת למקום חדש פעם בשבוע. ולתכנן ולצפות למשהו כיפי
יצא לי גם לקרוא הרבה בבלוגים של אנשים שפעילים עכשיו פה, בישראבלוג. במהלך 10 שנים לא מעט דברים השתנו, אך גם הרבה דברים נותרו כפי שהם.
אנשים בכל הגילאים כותבים על הכל. הרבה אנשים כותבים על הדברים הרעים שקורים להם, הרבה כותבים על אכזבות וכשלונות, הרבה אנשים פה בדיכאון, כי זה מה שהם בוחרים להראות לנו הקוראים. הרבה כותבים על משקל ואוכל אוכל אוכל, וזה עצוב לי.. שאנשים לא מקבלים את עצמם כמו שהם.הרבה אנשים פה חושפים את עצמם כל כך שגם אם נעבור ברחוב, נזהה אותם ונדע עליהם דברים שהם שכחו שכתבו.
המון אנשים כאן מוכשרים בטירוף, הכתיבה שלהם מדהימה, ואומנותית. זה מדהים כמה כח יש למילים. אני באמת מעריצה אותם ואת היכולות שלהם להביע רגש באמצעות משפטים. לפעמים אפילו מספר מילים מצומצם- שיר, הייקו. האנשים כאן איכותיים. וגם, מעבירים רגש בעזרת מוזיקה. אני ממש אוהבת פוסטים של אנשים שכותבים מגילה, ואז אומרים- תקראו כשהשיר X מתנגן ברקע. זה מעצים! באיזשהו בלוג, נחשפתי לOST מדהים של איזה אנימה יפנית שאפילו לא ראיתי, אבל השיר הזה מלווה אותי כבר מספר שבועות ועושה לי טוב. שמחה שחזרתי לכאן. אמשיך לכתוב עוד.
בזמן שחיפשתי איזה שיר לשים כאן שיתאר את האווירה של הפוסט הזה, נזכרתי בילדות. אני אוהבת את הOST של משחקי FINAL FANTASY. את כולם. חרשתי על כל הגרסאות ויש שם מוזיקה מדהימה!!! ליוותה אותי המון בתקופת הלימודים והצבא. משם הגעתי גם ליפן ונחשפתי לראשונה לשפה זרה ומוזרה. בחיים לא שיחקתי במשחקים האלה אבל המוזיקה...הפסנתר, הליווי, הכוונה להעצים. כל כך עובד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
. כל יום היה לי משהו ביומן. בשבוע אחרון לא היה מתוכנן משהו, ופשוט נכנסתי לדיכאון. אולי בגלל זה החוויות שלי בנסיעות באוטובוסים אלו ה-אירועים הכי מרגשים שקורים לי במהלך היום בשגרה הזו 
. למרות שגם לימודים זה משהו שדווקא עכשיו בסמסטר האחרון לתואר מרגש אותי. אני תופסת את האנשים שם כאנשים שאני מקווה שימשיכו ללוות אותי בחיי. המסגרת הזו מתאימה לי. פתאום אני קולטת שאני נמצאת במקום הנכון ובזמן הנכון.
השגרה שלי זה עבודה-לימודים-בית-וחוזר חלילה. בעבודה לא טוב לי, וכולם יודעים את זה.
אני שקופה ורואים עלי מה אני מרגישה. בבית בסדר, אבל צריך לעשות משהו בשביל אווירה שונה. אפילו לשבת על המחשב אין לי כח ואני תקועה בטלפון עד השעות הקטנות של הלילה וקוראת מנגה(תחביב חדש נוראי).
כינוי: