RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2007
February 9th
וואו,
נוסטלגיה,שיעמום,מוזה,עצלנות השתלטו עלי והחלטתי לכתוב פוסט.
הפעם אדבר על משפחה,
יש לי משפחה מדהימה.
אחות,אמא,אבא,סבים וסבתות,דודים ודודות.
הכל נהדר,ואני רואה את זה באור נהדר.
וכשלפני כמה חודשים נתקלתי בשיחה בין שני אנשים שסיפרו על משפחתם ועל
הבעיות הרבות והמסובכות שם אצלם,אני הקשבתי והודהמתי מרמת הסיבוך בנושא.
וכששאלו אותי בנושא,התחלתי לספר בקטנה,ואז כולם הסתבכו-אפילו אני.
זוג דודים התגרשו אשתקד,עוד זוג יתגרשו השנה :/
בנדוד קטן בן 4 רץ בבית ודופק את השן שלו וכמובן שאין יותר שן חלבית,וזה היה אמור לקרות בערך עוד שנה עד שיתחילו ליפול לו השיניים..
בנדוד גדול שלי בצבא,היום ראיתי אותו,הוא סיפר לי כל מיני חויות וסיפר שראה את חברה שלו שלא ראה מזמן :) התגעגעתי אליו.
בנדוד אמצעי שלי בחו"ל,ואין לי דרך לתקשר איתו. כנ"ל לגבי אחותו.
בתדודה גדולה צריכה ללדת אוטוטו,מחכים לבן,ומצפים לו בכליון עיניים.
קיצר,משפחה לא קטנה,אבל הרבה ניתוק. הרבה חוסר תקשורת.
בערבים שקטים שכאלה,אני סובלת מנוסטלגיה יתרה.עבר,ילדות..
כשהייתי בכיתה ו', הילדים היו בני 12 והזמינו אחת את השני לבת/בר
מצווה,וכשרציתי ללכת..הורים אמרו שזה מסוכן(2000-2001 תחילת האינטיפדה]
ואמרו שעוד יהיו לי הרבה הזדמנויות.
שנאתי את המשפט הזה,כעסתי על ההורים שלי,הרגשתי שמקפחים אותי ולא דיברתי איתם כל הערב.
אחרי כמה שנים,מישהי חכמה אמרה- נצל הזדמנות כל עוד יש לך אותה. קפוץ על כל הזדמנות העומדת בפניך.
זה כלכך מילא אותי בתקווה,שלא הכל אבוד,שאולי עוד יהיו לי הזדמנויות...שעוד ארשה לעצמי לנצל אותם,שעוד אחיה.
מאז היו לי אלפי הזדמנויות,ניצלתי לא מעט,אנצל לא מעט,אפתח לעצמי דלתות לעולמות הלא נודע...
כי זה באמת משהו שמעניין אותי,לגלות דברים,לחקור דברים,להתעניין,להסתקרן,לפחד,לחוות,להנות..
מאז,כל מה שקורה לי,אני רואה בזה הזדמנות. להכל,למשהו חדש,למשהו משתנה,למשהו אחר. ולרוב אני מנצלת את זה :)
כשהייתי בכיתה ו' למדנו על מדינות ארצות הים התיכון, עשיתי עבודה על צרפת.
אחת החוויות הראשונות של חקר,חחח שזה היה הדבר שנהניתי ממנו.
לאסוף חומרים מעיתון, להפגש בספריות, לסכם חומרים מספרים..היה כיף
ואז אחרי שהצגתי את העבודה,חשבתי לעצמי למה לעזאזל כל כך רציתי לעשות עבודה על צרפת?!..
חשבתי שהשפה לא יפה בכלל,המקום חוץ ממגדל אייפל וכמה ארמונים -לא מיוחד בכלל,יש שם יהודים ומתעללים בהם..
למה זה טוב?
ועכשיו,אני רואה שכן יש משהו שמושך אותי לשם,משהו תמים,משהו אופטימי.
אולי זה השף עם השפם שיציע לי רגלי צפרדע,אולי זה האווירה הרומנטית,ואולי זה המוזיקה..
שמעניקה חיים לאותו המקום,שמעניקה ומעשירה את התרבות ואת האופטימיות הצרפתית.
כשתהיה הזדמנות,לא אהסס לבקר שם (:
כשהייתי קטנה אהבתי לאסוף דברים.
הייתה תקופה שאספתי אגורות. כלכך אהבתי את זה,נגיש,מעניין,ואפילו בעל ערך.
לא אספתי סוגי מטבעות או משו,פשוט אספתי אגורות..נהניתי כשזה היה הרבה. לא סתם כמה שקלים בודדים אלא הרבה מטבעות של אגורות.
ואו זו כנראה הייתה תקופת בדידות אצלי..
עשיתי צבא מאגורות. העמדתי אותם בצורה סימטרית ושיחקתי איתם,לא בובות,לא מכוניות- אגורות. צבא של אגורות.
חשתי בהרבה כוח,מנהיגות,השפעה.
הטפתי מוסר לאיזה מטבע שהוא לא עומד בשורה,כנראה הוצאתי עצבים על זה..
ועכשיו שאני חושבת על זה,אני מנתחת את זה בצורה אחרת לגמרי ממה שהיה נראה לי אז.
בשלב מסוים היה לי די והותר מטבעות,בערך 250 ש"ח,וכשבניתי לי צבא..ועשיתי רשימת כספים..כמה יש לי עכשיו,
הסתכלתי על המתרחש ונבהלתי,איך ייתכן שאני כל כך אוהבת כסף?! איך האגורות
הקטנות האלה הפכו אותי לכזו רכושנית וחמדנית..באותו היום אספתי את כולם
בשקית והלכתי וקניתי לעצמי טייפ. שעלה 180 ש"ח.
הטייפ הזה הווה התקדמות משמעותית בשבילי,כי אז התחלתי להתחבר למוזיקה
וקניתי יותר קלטות ולמדתי שאפשר לשיר גם בקול. ואז קנו לי מחשב. הנחתי
לעצמי שהטייפ התקלקל ופסקתי לטובת פלאי הטכנולוגיה.
ואז,אז התחלתי לאסוף כרטיסיות חופשי יומי,חופשי חודשי,וכרטיסיות נוער.
אספתי מכל המכרים והקרובים,וכולם בשמחה הביאו לי כי ידעו שזה זמני.
ובכן,זה באמת היה זמני.
זרקתי הרבה הרבה כרטיסיות כאלה,אהבתי אפילו לשחק במשרד ולכתוב שם ותעודת זהות שלי על הכרטיסיות האלה.
איכשהו שיניתי כיוון,והפסקתי לאסוף דברים גשמיים.
עכשיו התקדמתי,
עכשיו- אני אוספת זכרונות,מזכרות,ציורים,תיעודים,יומן,פתקיות,חלומות.
אני אוספת חוויות,חברים,אוחזת באדמה ומאמינה בעצמי.
יש בי כמות אנרגיות עצומה אך לא תמיד אני מנצלת אותה,ואז אני צריכה פירוק,
אבל אצלי הכל קיצוני.
זה יותר קשה ככה,
זה או שאני משוגעת וקורנת משמחה ומעבירה לאחרים,או שאני הבנאדם הכי יבש,אנטיפט,מופנם ושלילי.
לרוב אין באמצע,כי זה משעמם.
אז עכשיו זה מן פירוק רגשי היום,כי הערב קצת מדכדך אותי.
ומוזיקה,
וואו,יש מלחינים שנועדו לספר סיפור בנעימה.
ותודה להם שהם קיימים.
Life in two minutes
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: