RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
 הצבא הזה...ירוקה כבר חודש
אתחיל מזה שהתגייסתי.גיוס כלל צהלי 21.10
יום גיוס היה סיוט. הבקו"ם הזה..כל היום הזה כלכך עייף אותי. הדבר היחידי ששמחתי לגביו הוא שידעתי מה התפקיד שלי ולא יצאתי עם דמעות בעיניים מקצין מיון.
הגעתי לבסיס טירונות.
בצורה ספונטנית חילקו 60 בנות לחדרים,12 בכל חדר. כל הבנות בחדר שלי מיד התחברו אחת לשנייה.
הכי מוזר שלא היה לי צורך להתרגל לאוכל של השקם. פשוט אכלתי בחדר אוכל ואפילו היו שם דברים טעימים מדי פעם. טוב אני מודה שזה עשה לי בעיות עיכול,אבל אכלתי וזהו. לא סבלתי מהבחינה הזו של אוכל.
בימים הראשונים כולן בכו,בנות..זה תמיד ככה אצלנו. אני דווקא לא בכיתי כי רציתי הבייתה או כי רע לי פה או כי אני מתביישת להתקלח עם בנות.
אבל אני אספר למה אני בכיתי.
אני,בת 18,מטר וחצי,48 וחצי,שמאלית.
נשק- 3 קילו,96 ס"מ(כן? כמעט מטר),לימניים.
שיעורי נשק מעשיים היו טרגדיה בשבילי. קודם כל קשה היה לי להתרגל להחזיק ולתפעל עם יד ימין ולהחזיק את המתרסים בשמאל.בכיתי כי המפקדים אסרו להסיט קנה ולהרים ל60 מעלות ולא להוריד. היה לי כבד,קשה ולא כיף.
אחרי שהתרגלתי לזה ולפריקה ובדיקת נשק,הייתי צריכה לכוון ולהגיד שאני רואה את המטרה, אבל לא ראיתי אותה,כי אני לא יודעת לקרוץ עין שמאל!
אחר כך לימדו אותנו לרוץ עם נשק וליפול למצב שכיבה,כריעה וכאלה. ברור שכל הברכיים שלי כחולות ולמרפקים אין עור חי. אבל בנוסף להכל אני מצאתי איזה גזע עץ שתקוע באמצע החולות וכמובן שאני רצתי שם ונפלתי כל כך טוב שאכלתי את החול הזה,והנשק שלי טבע בחול ואפילו כאבה לי הרגל. גם על זה בכיתי.
ואז בא יום מטווחים.
לפני שיריתי בכדור ראשון,גרמתי למפקד שלי להחזיק כובע על עין ימין כי לא ידעתי לקרוץ,ואפילו גרמתי לו להחזיק את האוזניים שלא יפלו לי האטמים.וכמובן שהייתי לחוצה,רעדתי והפלתי כמה דמעות לחץ. אחרי שהרגשתי מה זה הדף..שכחתי מה זה בכי!
המפקדים כבר זזו אחורה והיינו צריכות לירות ולתפעל את הנשק בלי שהם יעמדו לידנו,וכיוונתי לא יודעת לאן בלי לקרוץ,ויצאו לי תוצאות הרבה יותר טובות מאשר כשהסתירו לי את העין חחח
בקיצור,יריתי לכל עבר ויצא מצוין.
שנאתי את העובדה שהצבא הזה יודע לכער בנות בצורה בלתי ניתנת להסבר מילולי. אסור להתאפר,אסור להיות אישה,לפזר שיער,להרגיש יפות..הכל אסור. אפילו המדי א' ענקיים עלי :( טוב נו,כולם אומרים שאני נראית כמו ראפרית אז נאמץ,עד שנלך לתופרת.
דבר נוסף שדאגתי לגביו היה מבחן סוף טירונות הגדול. ואני כנראה הבן אדם היחיד שלא נרדם בשיעורים עם הסמלת והמ"מ וכאלה. בסוף אפילו ציונים לא אמרו לנו,לא חתמו לנו על פנקס ירי ואפילו לא שברו איתנו דיסטנס ולא הייתה שיחת סיכום מחלקתית.
אחד הימים שתמיד אשנא,הוא היום האחרון של הטירונות.
בטקס השבעה היה נחמד,עוד לפני שהוא התחיל,גשם בא.
כשהתחילו להשבע,כולן בכו. זה היה בשעה 12 בצהריים.
עד שעה 5 בערב היה עוד חוסר ודאות,כי אז כל אחד היה צריך להתפצל לקורסים.
5 שעות לא עשינו שום דבר,ישבנו על הרצפה והשתעממנו.
ואז הודיעו לי דבר נפלא.
שבועיים עבודות רס"ר בבסיס טירונות עד שהקורס שלי מתחיל.
לא יודעת כלום..
הייתי שם בדיוק יום אחד,וסידרתי מיטות לקורסיסטים שיבואו :(
ואז הביאו לי צו סיפוח.
ועכשיו,אני חלק מבסיס אחר,לוגיסטיקה,עושה עבודות משרדיות עד 25 :)
כי יש לי פטור מלסחוב. זה הפטור היחידי שהוצאתי ואפילו לא ציפיתי לו.
לסיכום,כל התקופה הזאת הייתה קצת מוזרה..תקופת הסתגלות אולי.
הגעתי למסקנה שצבא זה חרא של דבר,במיוחד כשרוב הזמן אתה לא עושה שום דבר.
אני עכשיו ממתינה לקורס כן? אני חלק מסגל! אני נכנסתי לתוך הפיקוד של הפיקוד
בבסיס שלי כולם מסתובבים עם פלאפלים ודרגות גבוהות ככל האפשר, ואני לא מצדיעה לאף אחד
ומה יהיה עוד שבוע...
עוד שבוע אני אהיה חלק מהקורסיסטים החיילים הזוטרים שאפשר יהיה להשפיל. טוב נו,לפחות זה רק חודש וחצי.
עכשיו נדבר על איפה שאני נמצאת עכשיו,
יש שם כמה אנשים נחמדים וכמה אנשים מטומטמים.
אחד בא נוגע בכולם כאילו הם חברים שלו,ובא עם בדיחות קרש שבא לי לזרוק עליו את הקרש בראש,והשני בא ביציאות לא צפויות
אבל רוב היום אין מה לעשות אז מעבירים את היום באכילה או בקריאת ספרים לא מעניינים.
ככה זה כל יום.והחרא הוא שאני גרה די קרוב לבסיס,ולוקח לי שעה וחצי כל יום להגיע הבייתה.
ובכל זאת עוד לא התייאשתי,
אני עדיין מרגישה שיצא לי משהו מהצבא הזה,
אולי רשיון,אולי תפקיד טוב,אולי חברים טובים.
משהו,אבל יצא,ויהיה טוב.
:)
חרא פוסט,אבל גם עצבים צריך להוציא איכשהו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: