עכשיו זה פסח, תקופת אביב, פרחים בכל מקום, מזג אוויר נעים, פריחת דובדבן באסיה, הרבה התחדשות, הרבה תמונות ושיתופים ואני כל כך אוהבת את התקופה הזו.
וזה גורם לי לחייך. ומצד שני מעציב אותי. אני מרגישה את הלבד הזה יותר מדי עכשיו. במיוחד בקטע המשפחתי שחסר לי.
אני צריכה להפסיק להיות פאסיבית ולחכות שמשהו יקרה כדי שאהיה מאושרת. אני צריכה להתחיל להזיז עניינים ולגרום לעצמי לשמוח ולהתקדם.
מה שתכננתי להשיג עד כה שקבעתי לעצמי לפני חצי שנה- לא קרה עדיין. עדיין. אני עוד אשיג את זה. חשבתי שאני צריכה וזקוקה לזוגיות, ואני מבינה שזה לא הזמן עכשיו. זה מבלבל אותי . אבל בתקופה הזו , באופן מפתיע נפתח לי צוהר להגשמת חלומות. אני כבר בדרך. ארחיב על זה יותר כשזה באמת יתחיל לצאת לפועל.
למזלי, החברים שהכרתי בצד שני של כדור הארץ- מחזקים אותי וחושפים אותי לחייהם. וזה מקסים בעיני, ולפעמים אפילו אני מרגישה כאילו אני שם - איתם. אז אני כבר לא מרגישה כל כך לבד :) להפך, כיף לי שמישהו חושב עלי באמצע היום וכותב לי "בוקר טוב" בשעה 06:00 כששם כבר 14:00 .
או ששולחים לי תמונות של פריחת דובדבן כי למדו ממני שאני אוהבת כל מה שקשור לאביב ופריחה ופרחים. נחמד לדעת שאנשים חושבים עליך, זה כיף! כי אליהם אין לי בעיה להיפתח, עם כל הקושי והאתגר של השפות. וגם הם נפתחים אלי. כאלה חמודים עם האובססיה שלהם לצלם כל דבר שזז
מזל שיש אינטרנט, בחיי.
חייבת לשתף את הכתבה שקראתי על הנושא הזה- מומלץ לקרוא
עוד מעט יש לי יום הולדת. אני מסתכלת אחורה על מה שהשגתי עד כה, וגאה בעצמי. מסתכלת קדימה ומבינה שאני נמצאת בצומת דרכים. העתיד שבניתי בשנים האחרונות כבר לא רלוונטי לי, והכל צריך להיבנות מחדש. תכננתי שעד גיל 27 כבר אהיה נשואה ועם תכנונים לילדים. איפה זה ואיפה אני. ועכשיו אני חושבת, שגיל זה סתם מספר. כי יותר חשוב עם מי לבלות את השנים הכי יפות של החיים. וואלה, לא יודעת איפה אהיה בעוד שנה.
אני מכירה מלא קוריאנים בגיל 35 שאפילו לא חושבים על חתונות ואני לא מבינה למה זה מקובל אצלם להיות לבד עד כה. ואני חופרת וחוקרת אותם עד שאני מגלה שהרוב אצלם מסתכם בחישובים כלכליים. לגיטימי. ואז אני מגלה שכשהם מתחילים לצאת עם בחורות אז הם סופרים וחוגגים ימים חחחח אם הם הגיעו ל100 ימים- הקשר הזה רציני. בכלל יש הרבה סיפורים מעניינים אצלם שממש שונים מהתרבויות שאני מכירה.
בכל מקרה, אני בטח אכתוב עוד פוסט על יומולדת הקרב ובא ב5 באפריל שבו אהיה ילדה בת 16 שהפכה לבת 26. אני כל כך מקווה ומחכה ומצפה לשינוי. נמאס לי לחיות כמו שאני. פתאום אני מבינה שאני יכולה לעשות מה שבא לי, וזה קצת מפחיד ומצד שני מרגש.
ועוד דבר,
זה ממש מוזר אם אני נהנית יותר מהנסיעה הארוכה שלי לעבודה מאשר מהעבודה עצמה?
השבוע פתחו קופיקס ב-ד-י-ו-ק מול תחנת האוטובוס שבה אני יוצאת ביצחק שדה (כשאני בדרך לעוד 2 קווים נוספים עד שאגיע באמת לעבודה ) ואיזה בוקר אחד ראיתי שסוףסוף המקום נפתח, קניתי לי אייס קפה ונסעתי עם זה באוטובוס, וכל כך נהניתי!!! עשה לי את הבוקר!
ולמה אני מתלהבת, כי בשכונה שבה אני גרה, חוץ מקיוסק עם סיגריות וטוטו לוטו לא חשבו אפילו לפתוח בית קפה או משהו אטרקטיבי מספיק שיכול לגרום לי ללכת ולקנות שם משהו. תמיד בקופיקס נקי שם וכיף והכל לבן ומסודר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
. אני מסתכלת אחורה על מה שהשגתי עד כה, וגאה בעצמי. מסתכלת קדימה ומבינה שאני נמצאת בצומת דרכים. העתיד שבניתי בשנים האחרונות כבר לא רלוונטי לי, והכל צריך להיבנות מחדש. תכננתי שעד גיל 27 כבר אהיה נשואה ועם תכנונים לילדים. איפה זה ואיפה אני. ועכשיו אני חושבת, שגיל זה סתם מספר. כי יותר חשוב עם מי לבלות את השנים הכי יפות של החיים. וואלה, לא יודעת איפה אהיה בעוד שנה. 
בכלל יש הרבה סיפורים מעניינים אצלם שממש שונים מהתרבויות שאני מכירה.
כינוי: