RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
 Live your day and learn
לא יודעת למה,אבל יש לי חשק לכתוב.
בלוג
משום מה קלטתי כמה הבלוג הזה חשוב לי,ומשמעותי בשבילי.
לא יכולה להגיד שהייתי 100% פתוחה עם עצמי כאן,ושכתבתי כאן כל מה שעובר בראש שלי[רק לאחרונה התחלתי לכתוב ככה],אבל מה שכן עשיתי,זה שהייתי אמיתית.
אם כבר הייתי נפתחת לנושא כלשהו,לא דיברתי בחידות יותר מדי. תמיד גרמתי לאנשים לחשוב,וזה טוב,המוח עובד :)
בכל אופן,עכשיו עברתי על כל השנה שעברה שכתבתי.
איזה מעניין! כתבתי בצורה שהייתה ברורה לי אז,והיום כבר לא זכורה לי . ביטאתי את עצמי במילים פשוטות אבל הסברתי כל מה שהרגשתי אז. איזה כיף לקרוא את עצמי לפני שנה. תמיד ידעתי שיש מטרה ליומנים. חחחח
יש לי הרבה כוחות,אני לא יודעת מאיפה אני שואבת אותם אבל טוב שיש לי אותם :)
אני לומדת הרבה כל יום,על עצמי,על האנשים ועל החיים. ללמוד על החיים זה הדבר הכי חשוב בהיותנו נושמים על האדמה הזו.
מה שלמדתי מהבלוג הזה,הוא שפעם הייתי בנאדם דכאוני. כן כן,אמא שלי רצתה להפנות אותי לפסיכולוג כי דאגה לי שלא אכלתי טוב,ושנסגרתי יותר מדי.איכשהו משהו גרם לי להסתכל על העולם אחרת..פתאום התחלתי לחייך,להתסכל לאנשים בעיניים, להיפתח לעולם.
התחלתי לכתוב בבלוג- שאני אהיה שמחה,ושיהיו לי הרבה שינויים לטובה,אני יכולה אפילו לצטט את עצמי ולהודיע בגאווה שאכן,הכל קרה כמו שכתבתי. אני הפכתי לבנאדם אופטימי,אני מקרינה אנרגיות טובות גם כשאנשים לא מאמינים לי. אני יכולה להפוך בנאדם עצוב לבנאדם שמח,ואף אחד לא יכול לערער על זה :)
על זה אני שמחה,שאני יכולה לשנות את המצב של האנשים,שאני מסוגלת לזה,שאני יכולה לעזור להם.
אולי להקשיב להם,לשים לב לכל פרט שהם מספרים,להקדיש להם את מלוא תשומת הלב שלי,את הזמן שלי,לייעץ משהו,אולי מהלב,אולי מציטוטים בנאליים,אולי סתם לעבור לנושא אחר ולגרום לאנשים לשכוח מהרוע..ואולי לחבק :)
יש דברים שאני מאמינה בהם שאנשים אחרים מזלזלים בו אולי,אבל כל עוד אני בטוחה בזה- זה קורה.
וואו..
היום למדתי הרבה דברים,
אתחיל מזה שאמת תמיד יותר טובה משתיקה או שקר. אצטט את עצמי מפוסט שנכתב בינואר 2006
"עכשיו אני מרגישה יותר טוב עם עצמי בקטע הזה,שאני אומרת בדיוק מה שבראש שלי..ולא משלה לא את עצמי,ולא את האנשים מסביבי שהכל טוב ויפה.וגם אם אני פוגעת,אני מצטערת.
אבל,תמיד חשבתי..."מה שלא יודעים,לא כואב"
ועכשיו,הבנתי..שעדיף שיהיה קצת כואב,מאשר שיהיה כואב מדי לכולם.
אז,די נפתחתי מהבחינה הזו."
בכלל לא ידעתי כמה צדקתי במשפטים האלה. כמה אמת זה דבר חשוב בחיים,כמה הפתיחות זה דבר חשוב.
כשאני אמיתית,אני עצמי. וטוב לדעת את זה.
כן אז קרו מקרים שהאשימו אותי במסכות,שרואים את ה"פרצוף האמיתי" שלי כשהם מתאכזבים ממני שאני לא באמת מה שהם ציפו,אז מה. אז רושם מוטעה. אז לא מספיק רציתי להפתח לאותם אנשים. לא מספיק..
בגלל זה הם לא בחיים שלי יותר.
הרבה אנשים תוהים על חרטות. יש כאלה שלא יכולים לחיות בלי זה,שתמיד רוצים להאמין שהכל היה יכול להיות שונה "אילולא.."
אני בטוחה שגם בי חרטות עולות על טעויות כאלה או אחרות שעשיתי,אז אולי באמת חבל שאני ניתקתי קשרים עם העבר,אולי באמת אנשים השתנו ועכשיו הם אנשים אחרים,אולי ואולי..
אבל טוב לי בלעדיהם. ואני לא מתחטרת על המעשים שלי אז.כי מה שנעשה נעשה,ומה שלא- נעשה למישהו אחר.
עבר זה משהו חזק בעיני,
לכמה אנשים זה מעצב את האופי,כמה אנשים מדחיקים,וכמה אנשים מתמודדים עם הקשיים מהעבר..וזה הכי טוב.
וגם אני מתמודדת,לומדת..כל הזמן.
לומדים מהעבר,חיים היום. מחר לא כזה חשוב כי אותו תמיד אפשר לשנות. זה עושה לי טוב לדעת את זה.
אמשיך עם זה שהרבה דברים היום ששמעתי גרמו לי לחשוב אחרת על כמה דברים..
למשל הסרט הזה,לא יודעת אפילו איך קוראים לו וזה לא משנה עלמה הוא,אני רק אגיד שהיה בחור,ששכב עם סבתא ואמא [שברחה איתו לפני חתונה של בעלה הנוכחי] של גיבורת הסרט,והיא לא יכלה להבין איך זה קורה...והיא נסעה לחפש את אותו הבנאדם כי לפי החישובים היא אמורה להיות בתו.בסופו של דבר היא גם שוכבת איתו,ואז חוזרת לחבר שלה ורוצה להגיד לו שהיא רוצה להתחתן איתו ושהיא "מוכנה" :/
אבל מה שכן ריגש אותי,זה שכשהבת שאלה את אביה,אם הוא ידע שאמו ברחה עם מישהו אחר לפני החתונה,הוא אמר שהוא ידע הכל וסלח לה..וכשהבת שאלה למה.. הוא הסביר את זה בפשטות..
"כי אני זכיתי בה,ולא הוא..היא חזרה כדי להיות איתי כי היא אמרה שהיא אוהבת אותי,רק אותי".
אני כמובן בוכה ברגעים כאלה,כי זה היה משפט כל כך מרגש...שלימד אותי,שלא משנה מה..זה העיקר.
מה שעוד ריגש אותי היום,זה כמה משפטים שקראתי באחד הבלוגים כאן.
שהאישה סיפרה על בעלה,שאמר לה את אחד הדברים החכמים ביותר ששמעתי אי פעם.
הוא אמר לה שהוא אוהב אותה והוא רואה בה את אותה הבחורה השובבה והצעירה שהייתה לפני 20 שנה,למרות השקים בעיניים,ולמרות העור המתבגר,ולמרות השיער הכסוף הוא עדיין רואה את אותה הבחורה שהוא התאהב בה אז..
והיא הבינה שגם הוא אותו הבחור המצחיק והרומנטיקן שהיא אהבה כל כך..
לא המראה החיצוני חשוב,אלא ההרגשה...הפנימיות..ושוב בא לי לבכות בקטעים מרגשים כאלה..חחח
כל זה גורם לי לחשוב..
ולהעריך,
כל רגע שאני חייה,
כל דקה שאני נושמת,
כל יום שאני ממצה עד הסוף
הוא היום המאושר שלי.
יצא פוסט קצת כבד וגם ארוך בטח,אם מעניין לכם לקרוא,אודה שקראתם אותו עד הסוף :)
אבל אני שמחה שכתבתי אותו,ושאני אפרסם אותו,ושיהיו לי זכרונות מכל השיעורים שאני לומדת יומיום על החיים האלו ועל הסביבה שלי.
ואני כל כך שמחה להודות ולהגיד תודה לכל מי שנמצא כרגע בחיים שלי וממלא את העולם שלי בחיוכים והפתעות נעימות..
כל כך טוב להיות אופטימית..
נסו גם אתם :)
אבל דעו את זה. ותעריכו..
| |
Family
לאחרונה למדתי שיש הרבה סיבוכים במשפחות,
לכל משפחה בעיות משלה,צעקות משלה,ושפה משלה
הורים רבים,צועקים על עצמם,על הילדים,
ובסוף הערב,נפגשים במיטה.
אומרים כמה מילים טובות,נשיקה,חיבוק ונחירות בקצב.
ככה זה משפחה,הכל נשכח,וזה חלק מהחיים.
כיף לחיות בכזאת משפחה אחרי הכל.
ועכשיו המשפחה הלא קרובה,ז"א קרובים רחוקים.
לא יאומן כמה סיבוכים יש במשפחות האלה..מטורף.
מתגרשים,בוגדים,מאומצים ולא יודעים,מסתירים סודות[שכל המשפחה יודעת חוץ מאותם אלה]
גועל נפש.
בגלל זה אני אומרת,טוב שהם משפחה רחוקה.
כמובן שאני אוהבת את כולם,אבל קשה לבלות בחברתם יותר משעתיים.
במשפחה הקרובה יחסית,גיליתי כל כך הרבה דברים שלא ידעתי קודם.
נתחיל מזה שהסתבר שאני לא הייתי מתוכננת בכלל :/
לא נעים אבל בסדר,אני בטוחה שגרמתי להם אושר בחיים,אז הם לא אמורים להצטער על זה.
גיליתי שלסבתא רבה שלי היה מום מלידה,שראיתי בטלויזיה והודהמתי,ואז כשהסתכלתי בארכיון תמונות של סבתא,ראיתי והזדעזעתי..לא היה לי מושג שזה כזה מום..שיש רק לכמה אנשים בודדים..
ועוד גיליתי שאח של סבתא שלי,גם היה בעל מום. היו לו בעיות עם הגב :( הוא היה נכה מגיל 5,וגם סבתא שלי לא נולדה בתכנון אלא להפך,בזמן הכי לא מתאים.
עניין המשפחות זה משהו אישי ואינטימי ובלהבלהבלה
אבל תדעו להעריך את האבא אמא אח אחות.
זה חשוב מאוד.
כי אם לא הם,אתם לבד בעולם.
עכשיו אני מבינה שאני טועה הרבה,
עכשיו אני לומדת על החיים..רק עכשיו.
אבל אם כבר להודות בטעות,אז חשוב להתנצל.
| |
Revival
החלטתי לשנות קצת את הכיוון בחיים שלי,
ואחד הדברים שארצה לעשות עכשיו,זה לחשוף את עצמי.
לחשוף את עצמי אליכם,ואל עצמי בדרך קצת שונה. ללמוד על עצמי באמצעות הכתיבה שלי,הסיפורים שלי,שאולי לא יעניינו אף אחד,אבל יעזרו לי.
בכל אופן,תכירו אותי.
 [ככה אני נראה גם היום חחח]
מה לספר? יש לי משפחה נהדרת,הורים,אחות קטנה,וכל מה שמסביב.
יש לי הרבה קרובי משפחה, מצד אבא יש הרבה מאוד קרובים שאת רובם לא ראיתי במציאות,מצד אמא יש פחות.
לאמא הייתה ילדות קשה ואני שמחה שהיא גידלה אותנו ועשתה אותנו לילדים שמחים ומאושרים בתקופה די קשה. [ככה נראיתי כשהייתי בת שנה,הכל שחור לבן,כן כן]
כשאני נולדתי,סרר מחסור באוכל,ברית המועצות היה על סף משבר והמצב לא היה מי יודע מה. החלה מלחמה עם טורקים.
כשהמדינה קיבלה עצמאות,הכל השתנה. הכספים,המנהגים,החגים,ועוד הרבה דברים. אבל לא ראינו שום חסרון בלהיות ילדים לכל דבר,ולהנות מהילדות שלנו.
[כזה אלבום תמונות עשו לי כשהייתי בת שנתיים,עם הבעות שונות,תמיד אהבתי את האלבון הזה ולא היססתי לצייר עליו חחח]
שנה אחרי זה נולדה לי אחות קטנה בשם מירי.מאוד חיכיתי לה ועוד לפני שיצאה לעולם דיברתי איתה כאילו היא קיימת.
[לתמונה ספציפית זו יש משמעות רבה,דבר ראשון -אחותי,אני,בובה. אחותי מופתעת מכל דבר,אני עם ההבעת הפנים האופיינית לי,והבובה הזאת שהראש שלה הייתה גדול מאיתנו פי 3 בערך,וענקית,היא מתנה לי בגיל שנה. אפילו ציירתי עליה. היא מהווה סמל משפחתי אצלנו במשפחה. כי לה יש נמשים כמו לאחותי,ולחיים כמו לי [: ]
וככה גדלנו,לא היו לנו הרבה צעצועים ולא הזדקקנו להם,כנראה כי קיבלנו יחס ואהבה שלא דרש משחקים אישיים של בובות וכאלה. תמיד אהבתי תשומת לב,כשהלכתי לגן- תמיד השתתפתי בחגים וטקסים שונים,ונהניתי מזה.
ומאוד אהבתי את הגן שלי,תמיד הייתי כוכבת שם. תמיד הופעתי,ותמיד הכירו אותי כולם. הרגשתי ממש פופולרית גם אחרי שסיימתי את הגן והלכתי לבית הספר,ואפילו כשאספתי את אחותי מאותו הגן בו למדה- אמרו לי שלום והרגשתי ממש טוב עם עצמי חח.
 [נמוכה כבר אז,הא]  [ממש שנאתי צילומים,כי הייתי צריכה לרווח את השמלה ולחייך. תופעה שחוזרת על עצמה בכל תמונות הגן]  [והנה מוצגת לרווחה הבושה כשמה היא. עוד חג בגן,וכרגיל אני מופיעה. אני זוכרת את עצמי מודדת את הבגדים האלה וכל כך מתרגשת ממה שיקרה וכאלה. יום למחרת -ביום ההופעה של החג- אני מתעוררת עם פנס בעין! אני וההורים שלי התחלנו לחשוב למה זה קרה,ומתי זה יעבור.בקיצור,נאלצתי להצטלם ואפילו לחייך עם פנס לא מזוהה בעין. הדבר המצחיק יותר הוא שכשהתעוררתי יום למחרת -לא היה אותו.אירוני.]  [וזו תמונה לא שגרתית.כאן איני פורסת שמלה,אני מחזיקה בסוס ומחייכת,5 זה מספר מזל שלי מאז ומתמיד. סמל.]  [כאן אני בת 5.כשהייתי דלוקה על אחד בכיתה א',התלהבתי מהתמונה הזאת ורציתי לתת לו אותה.חחח] בקיצור היה לי ממש כיף בגן,היו כל מיני פעילויות וחוויות שונות. כמו למשל ביום הולדת ילד אחד הביא לי מטבעות שוקולד ובובת ברבי,ומאוד התרגש מזה. או שילד אחר ניסה להרים אותי אבל לא רציתי כי הייתה לו נזלת. או חוויה שאיזה ילד פחד מחיסונים וקרא לי כדי שאחזיק לו יד כשעושה חיסון.. עשיתי חיים בילדות. החוויה הלא נעימה,הייתה כשלאחותי היה יום הולדת 4. באותו היום הרגשתי לא כל כך טוב,וממש שמתי לב לגל אנרגיות שלילי כבר אז- בתחילת אותו היום. באותו היום,אחותי ברחה מילדה אחרת- שיחקו. היא מעדה,נפלה והילדה שרצה אחריה נפלה עליה. שבר ביד,בית חולים,ביום הולדת. אורחים באו ורצו לחגוג אבל כשנודע להם שהיא בבי"ח כולם שכחו מהחג,ושלחו עוגות ומתנות לשם. אבל הכל נגמר בשלום.  [אני ואחותי באיזה לונאפארק שם.היו לנו שמלות ממש יפות- מגרמניה!] מה שאני זוכרת טוב מאוד,זה העובדה שאחותי שנאה את המקרים שהמשפו נכנס לה לעיניים כשהיא התקלחה,והיא בכתה. ואז הגעתי לפתרון גאוני-פשוט כיוונתי את הזרם לשיער ולא לעיניים ישירות. הסתרתי עם יד את העיניים[כמו קיר] ולא נתתי למים לחדור לאיזור הפנים. היא שמה את ראשה לאחור כמו במספרות והנה מצאתי פתרון קל ויעיל [:  [וגם כאן אחותי ואני עם הפרצופים האופייניים לנו. מעניין אם משהו נשמר בנו מהילדות למציאות.אולי העיניים]  [זו אני. הייתי במימדים של הסוס כשהצטלמתי שם,כשקצת גדלתי ובאתי לאותו המקום- הסוס היה קטנטן!] הפארק הזה,נמצא ליד הביצפר שלמדתי בו 3 שנים בדיוק. יום אחד ילד מהכיתה הציע לי ללכת לפארק שעשועים עם כל מיני מתקנים וקארוסלות. אני כמובן הסכמתי,ונסענו ונהנינו בכיף שלנו אחרי הביצפר. בדרך הביתה המורה ראתה אותנו,ושלחה אותנו הביתה וצלצלה להורים. "אסור לילדים בגיל 7 להסתובב בפארק שעשעועים ברגע שיצאו מבית הספר. כי אנחנו עדיין באחריות בית ספר." קיבלתי גרוע מאוד בהתנהגות. חחח זה היה הציון הנמוך שלי. וגם בכיתי קצת,הושפלתי בפני כל הכיתה יום למחרת,ועדיין לא הבנתי במה חטאתי שהלכתי עם ילד מהכיתה לפארק שעשועים ליד הביצפר.
בכל אופן,חבר משפחה שלנו היה צלם והוא אהב לבוא ולצלם אותנו,אבל בגלל העובדה שהכל היה יקר בזמנו,היה משתלם יותר לפתח תמונות בשחור לבן שיצאו קלאסיות אבל old style
תמיד זוכרת את עצמי מחפשת את הציפור שתצא מהמצלמה חחח.. [כן הוא צילם טוב.אז כנראה שאני מאוד אגוצנטרית אם אני מפרסמת תמונות שהם רק שלי,אבל גמלי מותר P:
 [והנה אני בערך בגיל 8 מרוצה מעצמי ומהפוזה,עם ברכיים שיוצאות מהמקום :O ] אז אולי תחשבו שיש לי אגו ואהבה עצמית גדולה יותר משלכם- תחשבו. אני כותבת להנאתי,ונחשפת להנאתי. אם ישנם אנשים שלא ידועים בכינויים אלא בחסויים, שיהיו בריאים :) כנראה שאתם במקום הנכון,בזמן הנכון ואולי תלמדו ממני דבר או שניים. | |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: