זהו. אני שנתיים בצבא. פזמולדת עוד ארבעה ימים נכון לעכשיו. ביום חמישי אני שנתיים. עוד מדרגה לעבר השחרור הנכסף :)

עברתי לא מעט עד עכשיו בצבא... אבל הבעיה היחידה שהסוף תמיד הכי ארוך. נו טוב, נשרוד, כמו ששרדנו עד עכשיו :)

עברתי החודש הרבה ימי הולדת... שני חברים, אח, בן דוד, ו... אממ. וזהו. אבל זה עדיין הרבה! יום שישי האחרון יצאנו לחגוג לחבר שלי וחברה שלו את היומולדת שלהם סופסוף, כי היא נדחתה מתחילת החודש. בכל מקרה, יצאנו (אחרי איחור קל של שעה בגלל שמישהי סידרה את השיער שלה...) פצחנו בחיפוש של מסעדה/בית קפה שנוכל לשבת שם, לאכול משהו, ולשמוח קצת :) אבל לא כל כך הלך לנו........ היה מפוצץ לאן שלא הלכנו, וגם באמצע התחיל לרדת טפטוף מעצבן (דרך אגב, היה שרב באותו זמן). עכשיו, אם זה היה נגמר בטפטוף באמת שלא היה לי אכפת. אבל זה פתאום התגבר לגשם חזק עם רוח, ואחרי שתי דקות הפסיק. חזר, והפסיק. חזר, ו... קיצור, שיגע אותנו, בזמן שאנחנו מסתובבים ומחפשים בית קפה. לבסוף, אחרי דילוג לאיזור אחר של בתי קפה, הצלחנו למצוא מקום שיש בו מקום, והתיישבנו. עכשיו, הכניסה לשם ממש מוזנחת, חורים בקירות, כניסה עם קירות מפח, ממש מוזנח. גם יש שם מרכז ללימוד קבלה ליד... אז כולנו נכנסנו עם חששות. אבל בתוך המקום שם היה ממש יפה, מושקע מאוד, מקום קטן ועל רמה. יותר מדי רמה. הגענו למסעדה של השכבות הגבוהות, עם הבשר שאי אפשר לאכול ולכן הוא ממש יקר... בכל מקרה, הסתדרנו בסוף עם הנשנושים של המסעדה, שהיו חריפים מאוד וטעימים מאוד :) הזמנו שלוש מנות של כנפיים מושרות ב..יין כלשהו, בשום ודבש (ביניהן אני אחת), אחת של חתיכות עוף עם ציפוי פריך עם רוטב אסייאתי, פנאקוטה אחד, ועוד כמה אנשים שסתם ישבו ושתו :) היה טוב.

ועכשיו אחרי שסיימתי את הסיפור הזה.

החודש היה בסדר, לא עובר עליי יותר מדי בתקופה האחרונה. חיים בבית מסופ"ש לסופ"ש, עם הפסקות באמצע לצבא, לשינה, ולצילומים של ים המלח :) אחחחח איזה תמונות כבר צברתי משם... נראה לי שאני אתחיל להעלות לבמה חדשה מהפעם הבאה שאני בבית חלק מהתמונות.

ואממ אה לצערי אני סוגר את ליל הסדר. :(

זהו נראה לי

אחרי מגיע החלק האומנותי של הפוסט. ונראה לי שאני אשים כאן אפילו תמונה אחת :) שתראו דוגמית.

רועי

נ.ב. לא העליתי את השיר באנגלית, כי לא נראה לי שממש יסתכלו עליו.

נ.נ.ב. בזמן האחרון אני כותב ממש הרבה. בקצב הזה השנה אני אכתוב הכי הרבה לעומת כל השאר...

פרי אסור

*********

לא יכול להוריד פרופיל, שמא אישאר כך בודד

לגשש איני מפסיק, מנסה להתיידד

אך במקום להתקדם, אני נכשל ומועד

והכאב רק מתגבר, מצטבר עמוק בפנים...

צריך מקלט, צריך משען, מישהי שבי תתמוך,

 שתתגבר על החסר שנדמה שבי שולט.

נואש אני לעוגן, לדעת שעליי חושבים;

אני חייב להתאושש, לפני שאתמוטט.

על מה כאן אדבר, שלא אמרתי כבר?

מה גם הטעם, זה לא מה שאני צריך.

אני חי חיים כפולים; אין לי את האחת

שתתמוך, שתחלוק, שתעזור לי להמשיך.

חושיי נפקחו לעולמות שלמים של רגש,

ומאז את אוזניי איני יכול לאטום.

לכן אני מנסה בשנית, ועוד אמשיך,

כי לטעם ההוא אני עכשיו מכור.

מי ייתן ולא אחכה עוד הרבה

לחלוק

******

מה לא הייתי נותן עבור מישהי

שתהיה לצידי, שאוכל איתה לחלוק

 את כל היופי שאותנו מקיף,

ולזכות בתמורה בחיוך, או בצחוק.

העולם מסביבנו יפה כל כך,

בזבוז לחוות אותו לבד.

אולי בגלל זה אני מנסה

לתעד ולשמור כל מה שקורה...

זריחות ושקיעות, מחשבות, רגשות,

 אנשים, אירועים שעברו;

כל דבר אני ממסגר, שם בצד ושומר,

 כי אין דבר יפה יותר מאותם זכרונות.

אבל דברים שנחוו לבדם מאבדים מה מערכם.

אולי בשל זאת את יצירותיי, שירים ותמונות,

אני מפרסם - שמהן עוד רבים יוכלו ליהנות.

 או לפחות לראות.

רמיזות של אושר

****************

למה זה תמיד קורה, חוזר ונשנה,

ללא הפסקה, כמו מסטיק לעוס.

לא משנה כמה אנסה, בסוף

עדיין אישאר עם אותו סגנון ביד.

שיר עצוב, בודד, מבולבל, או כעוס.

התסכול אותי גומר, אני צריך קצת מרגוע,

משהו שאכתוב ואותי יעודד.

השירים לי מהווים, איזון, זאת אני כבר יודע,

אבל אני רוצה שאת כולי ישקפו,

ולא רק את החלק ... ההוא.

שיר שיביא לאנשים שמחה, ולא רק ידכא,

שיר שיראה לכולם שאני לפעמים גם שמח.

כנראה זאת הדף לעולם לא ידע,

חוץ מאולי ברמיזות,

של אושר.