טוב להרבה בטח זה לא ממש נחמד שהנה, החופש נגמר...

אבל לי זה אומר שעוד חודש עבר :) חודש אחד קרוב יותר לשחרור... גם יתחיל להתקרר קצת עכשיו, בתקווה, לאט לאט, ואני לא אצטרך להמשיך להיות בשטח במשך שעות בחום של ארבעים מעלות (בצל), כשאיין לנו צל... בעע

טוב. אז היה לי חודש די עמוס, שלא עשיתי בו הרבה חוץ מצבא. כשיצאתי הביתה, זה היה ליומיים וקצת, ואז חזרתי לצבא. כל פעם איכשהו דפקו לי את היציאה הביתה, ובצבא... טוב לא ממש היה דברים טובים =/

תקופה לא נעימה עכשיו.

בסופ"ש הזה זה היה אמור סופסוף להשתנות, יצאתי ברביעי בשביל לראות רופא, הייתי צריך לחזור יום שני... היה יכול להיות קצת פיצוי :)

ואז התקשרו אליי ואמרו לי שאני צריך לחזור בשבת בערב בשביל לעזור לכמה צעירים בסוף מסלול שלהם, להיות בימוי אויב בתרגיל מסכם שלהם. מה זה אומר? שאני צריך לרוץ בחום כדי שהם יסתכלו עליי במשקפת במשך שלושה ימים בערך.... יאי...

אפשר להגיד שזו הייתה תקופה שבודקת עד כמה יש לי עוד כוח... מקווה שבשבוע הקרוב (אחרי שאני אחזור מהתרגיל הזה) אני אעבור סוף סוף לתפקיד אחר, משהו שלא עובדים בו ביום, משהו שיפטור אותי מכל הבעיות שנופלות עליהם עכשיו, שנפלו עליי עכשיו... הבעיה שכל פעם מבטיחים לי משהו, וכל פעם זה לא קורה, כי פשוט אין לנו מספיק אנשים בשביל שאני אצא מהצוותים... אז אני נשאר עוד ועוד ועוד... =/

לא יודע, אני מתחיל לחשוב על כל פתרון אפשרי בשביל לזרז את היציאה... בין אם זה לנסות ללחוץ על ניתוח שאני אמור לעבור שיהיה כמה שיותר, ללחוץ על הקצינים שיעבירו אותי, או אם שום דבר לא יעזור, ללכת לקב"ן אולי שיוציא אותי... באמת שהסופ"ש הזה גמר לי את כל החשק להישאר, כשעל כל דבר שמוסיפים לנו יש עוד ועוד ועוד, ומנסים להסתדר, ואז מגיע עוד משהו... וכל סופ"ש (של הבית) קורה משהו שמפריע. פשוט נמאס לי לגמרי...

אז אולי אני אלך לקב"ן שיוציא אותי מהתפקיד הזה... חס וחלילה מהצבא, אבל העיקר שאני אתרחק מהדברים שהמ"פ שלנו עושה...

בעע

טוב... אז אחרי שחרור הקיטור הזה...

מה עוד איתי? סופ"ש הבא יש לי יומולדת!!!!! יום שישי... יומולדת 21... וזו תהיה השנייה שאני סוגר בצבא... חשבתי במקור בתחילת השנה שעד תקופת החגים אני כבר אעבור לתפקיד אחר, שאני אצא את כל החגים, שאני אהיה בבית ביומולדת שלי... תוכניות לחוד, מציאות לחוד. טוב, אבל באמת תכל'ס להיות בבית ביומולדת לכ כזה אכפת לי, זה סתם מעצבן. מה שיותר יפריע לי זה שאני אסגור את יום כיפור, שזו תהיה פעם ראשונה שלי בצבא... שקלתי להחליף עם מישהו את ראש השנה שאני אהיה בכיפור בבית, אבל המשפחה שלי לא מסכימה :) וחוצמזה בסוף ספטמבר אני טס לחול, אז זה יבלגן את זה אם אני אחליף סופ"ש...

ו...מה עוד? נראה מה אני עושה עם עצמי. כתבתי שיר ארררררוך, עד כדי כך שחילקתי אותו לשני חלקים. בדיוק מתלבט עכשיו אם יש לי כוח להעלות אותו למחשב... אני חייב להפסיק לכתוב שירים כאלה. נושאים כאלה. זה באמת לא איך שאני מרגיש רוב הזמן. יש משהו, אבל לא במידה של כל הזמן. טוב, לא משנה אני לא אחפור על זה.

פשוט אני לא סגור על עצמי.

אני חייב לקחת מהכול הפסקה... מקווה שעוד חודש בחו"ל זה יהיה מספיק... פתאום זה לא נראה מספיק קרוב... לנוחחח מהכול... לישון... דברים שבצבא כבר לא יוצא לי ובבית אני בכלל לא עושה.

וזהו... אני הולך להעלות את השיר, יקח לי קצת זמן, ואז נוסיף אותו גם לכאן...

רועי

נ.ב. החלק הראשון של השיר היה השיר המקורי. ואז הייתה לי עוד שורה שרציתי להוסיף, התחלתי לכתוב, ופשוט המשכתי... לדעתי החלק הראשון יותר טוב, אני אשמח לשמוע תגובות

בלדה לבחור ביישן / חלק א'

****************************

אני מסתכל ושואל 'מה קרה לי בכלל?'

זה לא אני במראה, כל הכוח אזל.

הכול בכלל החל כדבר אחר,

תחרות, צחוק, מעשה של חבר.

לאן כל זה לבסוף הידרדר,

אך בסוף יסתדר הבלגן הסורר

שאחרים קוראים לו רועי.

או כך לפחות אני ממשיך לקוות

כדי לשמור על עצמי, לא לוותר.

כי ללא התקווה הרי שכבר מזמן

הייתי משתגע, כורע תחת העול,

שאני על עצמי עוד ממשיך ומוסיף.

הדחף להתבלט מנסה אותי למשוך

אך משהו אותי לא משחרר;

לפעמים הייתי רוצה פשוט להיות מישהו אחר,

ללא הסיבוכים המיותרים, ללא הבעיות

שאיתן אני נאלץ לחיות.

אך זו רק בריחה מפתרון לבעיה

שאותי רודפת ולא נותנת מנוח,

פעם כך פעם אחרת, לא נשאר לי כבר כוח!

מה עליי לעשות? להתנער, להתגבר,

אבל כה קל לדבר...

בלדה לבחור ביישן / חלק ב'

*****************************

אני שובר את הראש ובדרך את הלב

כשאני מנסה, נואש, להיפטר מכאב

הבדידות, מהרגשת הנספח.

נמאס לי כל כך להרגיש לא שייך.

לא מסוגל לבצע רצונותיי,

חסר אונים אני צופה בחיי,

בעוד אחרים מצליחים, מנצחים

את כל הפחדים שלצערי בי שולטים.

וכך בי מצטברים תסכול ועצבים

על החיים בהם נתקעתי, אך יותר על עצמי,

שלכל זה אני נותן להתרחש, בלי אש,

בלי כוח לשנות ולפעול,

לתקן את הכול.

אז את עצמי אני אמשיך ואלקה

עד שלבסוף, מקווה, אשתנה:

אשתלט על הפחד, אעשה כרצוני,

אפקח את עיניי ואגלה שאני

אחר, בטוח, סוף סוף חופשי!

לא עוד כלוא מאחורי מסך טפשי

של חשש מדחייה, של חוסר אהבה.

כי בין אם דרך חברה, הכרה, או דברים אחרים,

משהו מזה חסר לי בחיים.

ועד שהאהבה תגיע, אני כך נשאר.

אולי מחר...