הדברים להלן משקפים דעה אישית ומטרתם לסייע, כסוג של "עזרה ראשונה" או הארת נקודות למחשבה ברגעים של אבדן עשתונות, במקרה של משבר חברתי העובר על הילד מסיבות כלשהן.

שונוּת היא אוניברסלית

לפני הכל, אני רוצה לציין שאני מאמינה שההתמודדות קיימת כמעט בכל משפחה באשר היא, כאשר כל ילד נושא את ה"שונוּת" האישית שלו:

פגם פיזי/חיצוני כלשהו (עיניים, תת/עודף משקל)

היעדר הורה (לא קיים/נוטש/לא מתפקד)

נחיתות כלכלית

צבע עור

העדפות מיניות שונות של הורים (גייז)

קושי לימודי כלשהו (דיסלקציה, הפרעות קשב וכו`)

בעיות מוטוריות שונות (קושי בהשתלבות בספורט וכד`)

ועוד ועוד ועוד.

במה שונה התמודדות ילדי אימ"ב מזו שבמשפחות אחרות?

2 אלמנטים בולטים מאפיינים משפחות אימ"ב:

1.     כל קושי של הילד מאומץ על ידי האם ביתר שאת הן משום שכיחידניות, אנחנו לא חולקות את הנטל עם הורה נוסף והן עקב רגשי אשמה שמבצבצים מדי פעם בחלק מאתנו, על פיהם הוספנו לקושי באמצעות המבנה המשפחתי שבחרנו בו.

2.     המבנה המשפחתי עצמו, עלול להוות עוד אחד מנושאים שהילדים המציקים נתלים בהם כדי להפחית מערך הילד לעומת המציקים/החבר'ה.

מהם הטריגרים המעוררים את ציון השונוּת של ילדינו דווקא בנושא היחידני?

1.     שונות נוספת מכל סוג שהוא אצל מי מילדינו (שוני פיזי, מצב כלכלי השונה מהסביבה וכו`), תטפול לעצמה, באופן טבעי, גם את שונות  המבנה המשפחתי.

2.     מי מילדינו שיהיו מצליחנים (מחוזרים, טובים בלימודים/ספורט/חוגים),  ויעוררו קינאה בחבריהם – יגרו גם את הניסיון לפגוע בהם דרך חיפוש נקודות שוֹני מה"כלל".

3.     מי מילדינו החיים בחברה שיש בה פחות הכרה או היכרות עם המבנה המשפחתי שלנו ושיש בה מיעוט של משפחות דומות, חשופים יותר לניסיונות לבידול על בסיס המבנה המשפחתי.

4.      סביבה/חברה של מבוגרים לא סובלניים מסיבות שונות כגון:

(1)        שמרנות, צרות אופקים.

(2)        יחידים פגועים מסיבות שונות, המוצאים נחמה באמצעות פגיעה באחר.

(3)        אויבים אישיים שלנו מסיבות כלשהן.

(4)        בעלי אמונות שונות הפוסלות משפחות אימ"ב.

(5)        סביבה השונה מאד מאתנו (כגון מנטאליות שונה, פערים כלכליים ניכרים להם אנחנו חשופות יותר מאחרים עקב היותנו מפרנס יחידני, מוצא שונה ועוד).

סביבה המכילה איזה מהגורמים הנ"ל, עלולה ליצור או לעודד את הבידול אצל הילדים גם אם הוא לא נוצר באופן טבעי.

דרכי התמודדות

בהתייחס למאפייני אימ"ב הייחודיים

א.                הקושי שלנו המועצם בהיותנו אימ"ב: לגבי נושא זה הייתי ממליצה לנסות לזכור כל הזמן ולהפנים לעומק שהמבנה המשפחתי לא יצר ולא העצים את הקושי, הוא בסה"כ עוד נקודה להיאחז בה כשהקושי קיים ממילא.

ב.     שימוש במבנה המשפחה לצורך בידול/ניגוח – לחזור ולהזכיר לילדינו את הנקודות הבאות:

(1)        ילדים זקוקים להרגשה שכולם דומים להם, אחרת הם מרגישים לא בנוח ומאבדים מביטחונם. בעיה זו קיימת גם בקרב מבוגרים מסוימים שאנחנו לא מעריכים.

(2)        בכל ילד בעולם יש משהו ששונה מהשאר ואין ילד (או מבוגר) הזהה למשנהו.

(3)       שוֹני הוא דבר נהדר כי בלעדיו כולם היו נראים אותו הדבר וכמובן, להדגיש ולהזכיר שוב ושוב שהאנשים שהצליחו יותר מכל בהיסטוריה והותירו את חותמם על העולם הם רק אנשים שהיו שונים מאנשים אחרים.

(4)        לפעמים ילדים מציקים רק כדי לראות איך מגיבים או משום שאינם מבינים את ההשפעה שיש להצקותיהם - במקרים כאלה, ההצקות תלויות בתגובה להן: המציק זקוק לתשומת לב ה"מוצק" המלבה את ההצקה ומעצימה אותה. במצב כזה, תגובה אדישה תפחית מעוצמת ההצקה. 

ג.        הדבר החשוב מכל בעיניי, הוא השארת ערוצי הידברות פתוחים בכל רגע נתון, הכלה, קבלה ואמפתיה. בכל מקרה, חשוב לשדר פתיחות בנושא היעדר האב לא רק לשיחה בכלל אלא גם לקושי בפרט, אם וככל שקיים. פתיחות כזו משמעה היעדר ביקורת וקבלת דעה מצד הילד המביעה קושי, הבעת אמפתיה ובמקביל, מבלי לפסול את תחושותיו, הצעה ותיאור של הצדדים החיוביים.

דיונים יזומים בנושא

ההתייחסות לגילאים להלן לא נוקבת בגילאים מפורשים. הסיבה היא שבעיניי, האינטואיציה האישית של כל אחת מאתנו והיכרותה את ילדה שלה, היא זו המצביעה על התזמון הנכון. כל ילד הוא אינדווידואל ולכל אחד סף גילאי שונה שבו מתאימה גישה שונה. 

בגילאים צעירים לא רצוי ליזום שיחות מלאכותיות, העלולות ליצור יש מאין כאשר הבעיה כלל אינה קיימת אצל הילד ודיון בה עלול לשדר לו שמשהו פה מצריך התייחסות מיוחדת שלא הייתה קיימת אצלו עד כה, או להגדיל דברים שאינם קיימים.

למרות זאת, כדאי ליזום אם יש לנו תחושה או סיבה לחשוד שלילד יש בעיה כלשהי עם הנושא, שמשהו לא פתור אצלו, שאין מצידו שיתוף אמיתי בקשיים כלשהם הקשורים בנושא.

בגילאים מבוגרים יותר, רצוי לפתוח בעדינות פתח, מפעם לפעם, לדיאלוגים בנושא, במטרה לאפשר ביטוי מלא לילד שלא נוהג לשתף כי קשה לו להתבטא, כי הוא חושש מתגובתנו (שמא נכעס, לא נזדהה או שניפגע וכו`). וכמו שנאמר קודם, להביע אמפתיה, לא לבטל הבעת קושי ובמקביל, מבלי לפסול את תחושותיו, להציע ולתאר את הצדדים החיוביים.

בכל מקרה ובכל גיל, יש לפתוח דיאלוג (בגיל צעיר, קצר וענייני ובגיל מבוגר יותר פחות קצר, בהתאם לנסיבות) ולהימנע ממונולוג שמשמעותו "הרצאה" או "הטפה". במקרים בהם רלוונטי, כדאי לערוך עם הילד סימולציות של מצבים אפשריים ולעזור לו באמצעות משחקי תפקידים, לתרגל מענה מתאים לילדים המציקים.

אמצעי עזר (ספרות, מדיה)

קריאה בספרים, צפייה בסרטים, תיאטרון וכל אמצעי רלוונטי אחר, כל גיל והאמצעי המתאים לו: לא רק ספרות/מדיה ספציפית המתייחסת לילדי אימ"ב (או בכלל לילדים בלי אבא) אלא גם כללית, אמצעים המתייחסים לנושא והקשורים למשבר הרלוונטי באופן עקיף: 

התמודדות מול ילדים "מציקים"

נשיאת ייחודיוּת בגאון

קבלת האחר / השונה (בעניין זה כדאי להזכיר כי היעדר סובלנות ופתיחות מצידנו אנו למבנה משפחה שונה מזה המסורתי, עלול ליצור בלבול וביקורת אצל הילד, בהתייחס לחוסר סובלנות ופתיחות שהסביבה תגלה כלפי מבנה המשפחה שלו).

וזווית רחבה יותר על היופי שבאינדווידואליזם מול הקונפורמיזם.

שיתוף פעולה עם ה"רשויות"

לפי גילאים:

בגילאים צעירים מאד זה רלוונטי בנקודות בודדות בלבד.

בגילאים מעט מבוגרים יותר, זה בא יותר לידי ביטוי במקרים כמו זה שתואר (יועצת שמבקשת לדעת על יחסי הגומלין בין ה"אב" שלא קיים לבין בתו), יום המשפחה – בניית עץ משפחה וכד`. כאן תמיד נשאלת השאלה עד לאיזו רמה מעורבות  כדאי להגיע עם הגורם המוסמך ועד כמה לבקש התייחסות לנושא.

לפי הגורם המוסמך:

אחד הדברים שמכריעים בשאלה הוא עד כמה מדובר באדם המסוגל להבין/לתת מענה לצרכים או לחילופין, באדם שכל פניה אליו רק תדרדר את מצב הדברים.

לפי האירוע:

האם לפנות מראש לגורם המוסמך או להמתין עד לתקרית פוטנציאלית?

פניה מראש עלולה להרע את ההתייחסות בעוד שהמתנה לתקרית, עלולה להיות מאוחרת מדי.

גם כאן, התשובה תלויה הן בטיבו של הגורם המוסמך והן בצפי שיש לנו לגבי תקריות עתידיות. למשל, אם ידוע לנו שבשנה הנוכחית יהיו עם ילדינו ילדים שהציקו להם בשנה שעברה, ילדים שמקנאים בהם או ילדים של הורים שיש לנו עימותים איתם וכד`.

קבוצות התייחסות

לכל אחת מאתנו יש כמות כזו או אחרת של משפחות אימ"ב שהיא וילדיה מכירים.

חשיבותו העצומה של חיזוק הקשר עם קבוצות התייחסות דומות ברורה לכולנו: יש בה חיזוק הגאווה האישית, הזהות העצמית והביטחון אצל כל אחד מילדינו, כאשר ברור לו שיש עוד ילדים רבים בעלי מבנה משפחה דומה, ולילדים האלה ספקטרום חברתי מגוון הזהה ברוחבו לכל מרקם חברתי אחר.

חברים

חלק מה"חיסון" (במקרה זה מדובר בחיסון "חיצוני") שילדים "חלשים" זוכים לו, מקורו בחברים "חזקים" או בשיפור הקשר בינם לבין הילדים שמציקים להם.

נקודה למחשבה: ניתן לנסות וליצור חברוּת בין ילדים "מוצקים" לבין ילדים חזקים או בין המוצקים לבין המציקים עצמם, או לשדרג את הקשר ביניהם.

כמובן שההצקה יכולה להיות על רקע סיבות רבות, ביניהן כאלו שאינן פתירות (כמו ילדים חזקים ובעייתיים המקנאים בילדים מוצלחים, ילדים שבאים מבית בעייתי או אלים וכד`). אבל במקרים מסוימים הדבר פתיר ועשוי לסייע רבות.