מבולבלת

הימים שעוברים מלחשים לי באוזן,

שאם כל מה שלמדתי יש לי עוד כל כך הרבה... המחשבה שזה היה עוד כל כך הרבה מבחינת החיים וחוכמת חיים הייתה מעבירה עלי את הימים בכיף אך זה לא כך, כי יש לי עוד כל כך הרבה ללמוד מבחינת החומר.

מבחן פה מבחן שם אוצר מילים של 2000 מילים כמה קשה  זה לא נגמר.

אני דיי אופימית מנסה לראות את הצד החיובי שבכך , אך בימים כמו אלו שהעייפות היא ההרגשה החזקה בגוף קשה להתקדם קדימה ולא להסתכל לאחורה.

בחיים אינני חושבת מה היה קורה אילו הרי בשביל מה? סתם עינוי עצמי ובמילא בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה נחרצת שאני בחרתי בדרך הנכונה שהדרך שלי נקייה מטעויות ואם יש טעות אני לא אסתכל עליה כעל כזאת אלא כעל דלת שנפתחה לי כדי ללמוד משהו חדש.

הלוואי שבחיים האלו היינו יכולים לגשת לאוניברסיטה ופשוט ללמוד את תבונות החיים בחומר לא בדיבור אני משארת שהחומר הריאלי ככה היה הרבה יותר כיפי.

לפעמים אני תוהה לעצמי מה נותן לי לדעת מתמטיקה? אנגלית? לעבור בחינת פסיכומטרי כזאת או אחרת מה זה נותן לי? כמובן שזה מגיע עם כרטיס כניסה מובטח לאוניברסיטה.

אוקי אחרי שהוצאתי תואר ובוא נגיד 2 ולא אני אייני מגזימה אפילו פרופסור או דוקטור?

כי כל זה מביא לי ידע וכמובן ידע הוא כוח.

אך למה אין שיעורים על החיים?

למה אי אפשר לבוא לבית ספר עם חיוך על הפנים מעצם המחשבה שעכשיו הולך להיות לי שיעור על תורת החיים,

למה בבתי הספר לא מלמדים אותנו שהכוח על החיים שלנו הוא ביידים שלנו?

למה לא מלמדים אותנו שאופטימיות חיוביות ואמונה עצמית היא המפתח להצלחה?

למה לא מלמדים אותנו את היכולת תמיד לקום מעצם הנפילה?

אני כעוסה על כך שאת כל הידע הזה אני לומדת מספרים ממאמרים כי יש המון אנשים בגיל שלי שלא מבינים ואפילו לו רסיס קטן ממה שרשמתי כאן וזה עצוב.

עצוב לדעת שכל כך מעט בני נוער מודעים לכך שסוד ההצלחה טמון בהם ויכולת ההצלחה טמונה בהם והכי חשוב היכולת שלנו להחליט לאן לנווט את חיינו תלויה בנו!.

יום יבוא ויהיה שינוי יום יבוא ואני אגשים את כל הדיבורים שלי כאן יום יבוא והדיבורים האלה לא יהיו סתם דיבורים.

כי דיבורים לא עוזרים!

....

יום טוב.