לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה הסתכלתי בהיסטוריה של הבלוג שלי על כמה פוסטים ספציפים.

לכל הפוסטים היה מכנה משותף: בכולם בכיתי על כך שהחלום להיות לוחמת קרבית ישאר חלום.

אני שמחה לכתוב כאן את הפוסט הזה שאומר שחלומות מתגשמים, אני לוחמת.

כן, עברתי את הגיבוש הודיעו לי על זה השבוע אחרי חודש וקצת שהייתי במתח אינסופי.

למען האמת הייתי בטוחה שלא עברתי וממש הכנתי את עצמי לקבל תשובה שלילית ולהיות מדריכת חי"ר.

כשאמרו לי שעברתי הבנתי שזה או להיות או לוחמת או ללכת לכלל צה"לי.

להורים שלי שלחתי הודעה 'יש לכם בת לוחמת' ורצתי לטלפן לחברות הטובות שלי שכמובן ממש שמחו בשבילי.

התגובות של אבא ואמא היו די חסרות התלהבות. לא ציפיתי לקרבנל אבל כן ציפיתי לקצת חום ואהבה.

זה די פגע בי אבל לא ממש מצאתי דרך לומר להם את זה.

אולי הם מתנהגים ככה כי הם פוחדים, או שהם בהלם כי גם הם לא חשבו שאצליח.

הרבה לא חשבו שאצליח.

אני תמיד טענתי שבגלל שאני אדם ריאלי אסור לי להאמין יותר מדי בחלומות שווא כי אז אני עלולה להתאכזב מהן.

אבל אני חושבת שבתוך תוכי הרצון הזה להגשים את החלום גבר על הכל.

בכלל כשאנשים אמרו לי 'מה לך לחפש שם?' זה רק הגביר אצלי את הרצון להיות שם.

אני עדיין בהלם שעשיתי את זה. הגיבוש עצמו היה בשבילי השיא והייתי כל כך גאה בעצמי על שסיימתי אותו,

אז זה שעברתי אותו ושהצלחתי מוכיחה מעל לכל ספק עד כמה רצון הוא נתון חשוב מאוד בהגשמת חלומות.

ורק כדי להסיר ספק מלבכם אני לא הפכתי לאדם אופטימי שמאמין כי כל דבר אפשרי,

אבל כן הפכתי להיות אדם שיודע עד כמה הרצון מקדם אותי הלאה, עד כמה התקווה והשאפתנות יקדמו אותי.

אני נזכרת בכל הפעמים בהן בכיתי על שאני לא יכולה לרוץ, על שאני לא יכולה להיות קרבית.

אם יש משהו שאני בחיים לא אשכח זה את הרגע הזה שבמלחמת לבנון השנייה נסעתי באוטו עם אמא וברדיו דיווחו

על חיילים של הנדסה קרבית שנהרגו במהלך הקרבות. באותה שניה אמרתי לאמא שאני רוצה להיות שם, בהנדסה קרבית

ואמא בתגובה אמרה שעם הברך שלי אני לא אגיע רחוק.

עברו פחות או יותר שנתיים וחצי מאותו הרגע ועשיתי את זה, הגעתי רחוק, אני לוחמת של הנדסה קרבית [נכון לרגע זה].