1000 ימים גלעד נמצא בשבי של החמאס.

1000 ימים גלעד לא ראה את אמא ואבא שלו, את אחיו ואחותו.

1000 ימים גלעד לא היה בבית וישן על המיטה החמה והמוכרת.

1000 ימים גלעד לא דיבר עם החברים הכי טובים שלי שכבר השתחררו מהצבא.

1000 ימים גלעד נמצא שם ולא פה.

1000 ימים גלעד מתגעגע, חי באי ודאות מוחלטת ומצפה לחזור הביתה.

גלעד מחכה לנו 1000 ימים. למה אנחנו מחכים?

בשבוע שעבר לאחר שהמשא ומתן התפוצץ לא יכולתי יותר למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה.

בכיתי כי זה לא פייר. כי זה לא הגיוני, לא אנושי.

איך חיילים קרביים וג'ובניקים כאחד יכולים עכשיו לשרת את המדינה ואת צה"ל ולסמוך עליהם בעיניים עצומות?

איך הם יוכלו לדעת שהמדינה תעמוד מאחוריהם ותתמוך בהם תמיד?

למה אני שבעוד מס' חודשים עומדת להתגייס לצבא הגנה לישראל צריכה לחיות בתחושה של ספק

ולא לדעת בלב שלם שהמדינה שלי תגן עלי? האם זה בכלל הגיוני?

המון שאלות עולות לי כרגע בראש ולאף אחת מהן כמעט אין לי תשובה.

מתי גלעד יחזור? האם הוא בסדר? איך הוא מרגיש?

כואב לי הלב לראות את אביבה שליט, היא תמיד נראית לי כאישה שברירית וכל כך בא לי לחבק אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר.

האם באמת יהיה בסדר?

את זה רק אלוהים יודע.