אני לא מפסיקה לבכות.

הבכי התחיל רשמית כאשר השמיעו ברדיו שיר של אייל גולן שכתב אלדד רגב.

אלדד שנכנס לי לנשמה מאז שנחטף ולהב נרגע רק ביולי שעבר כאשר שב הביתה בארון עטוף דגל ישראל.

עוד לפני ששמעתי את מילות השיר הדמעות הציפו את עיניי.

אחרי הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגשתי קצת יותר קרובה אליו,

אל אותו אדם אהוב עם החיוך הגדול והעיניים הכחולות.

וכשעמדנו בצפירה הדמעות המשיכו לרדת על אף שניסיתי להפסיק אותן.

אני רואה ושומעת על אותם חיילים שסיכנו את חייהם והקריבו עצמם למעני ולעם המדינה שלנו.

אני רואה אותם וחושבת לעצמי, האם הם הספיקו משהו בחייהם?

הרי זה ברור לי שיש לנו מדינה שצריך לשמור עליה בחירוף נפש אבל לרגע אחד אני שואלת את עצמי האם זה היה שווה

שחייהם ייפסקו? הם הפסידו כל כך הרבה דברים כדי שאנחנו נוכל לעשות אותם.

ובתוך כל זה אני חושבת היכן אני אהיה עוד שנה מהיום.

אולי אני אלחם ובאמת אגשים את החלום שלי להיות לוחמת עד תומו?

ואולי בכלל אצא לקורס קציני?

אני יודעת ומקווה שבכל מקום בו אהיה ובו אשרת אתן מעצמי את המקסימום, כמו שהם נתנו.

אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום אני רוצה לנקום את מותם או לפחות להמשיך את דרכם בזיכרון כלשהו.

הדמעות ממשיכות לרדת, כרגע אני לא רואה לזה סוף.

"אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים, אין לי טעם למחר..."

יהיה זכרם ברוך.