השבוע היה שבוע לא הכי קל שיכול להיות.

כל יום ישבתי בבית ולמדתי למתכונת. השתדלתי כמובן בכל יום לצאת מהבית גם אם זה היה רק לשעה קלה.

אני לא יודעת אם בגלל העובדה שכולנו למדנו ולא כל כך היה זמן להיפגש או בגלל סיבה אחרת הרגשתי נורא לבד.

מאז שיעל חזרה מחו"ל בסוף פסח משהו בינינו התערער.

החלטתי, מאחר והיא ביקשה זו ממני הרבה פעמים, להפסיק לשאול אותה מה קורה איתה ועם לירן.

אמרתי לעצמי שוב ושוב שזה עניין אישי שלה ושברגע שהיא תרגיש בנוח היא תבוא ותספר לי.

וזה כמובן לא קרה.

מילא זה, התחלתי להרגיש שהיא כבר לא ממש סומכת עלי.

פעם היינו מספרות הרבה דברים אחת לשנייה, גם את השטויות הכי קטנות וטיפשיות,

ועכשיו כשאני מדברת איתה אני מרגישה שאני בוררת את המילים שלי.

והשבוע במיוחד בקושי דיברתי איתה על מה שאני באמת מרגישה ומה שבאמת עובר עלי והיא מצידה גם לא באה ושאלה.

אולי אני מצפה ליותר מדי, אבל באמת שהרגשתי לבד והרגשתי איזה שהיא אכזבה קטנה ממנה.

זה קשה לי לתת אמון ולבוא ולספר לה כמו פעם כל דבר כי אני יודעת שהיא לא סומכת עלי במיליון אחוז ושהיא לא נותנת בי

את אותו אמון שאני נותנת בה.

וגם כשאמרתי לה את זה, שאני מרגישה שאנחנו מתרחקות ושכבר פחות אכפת לה ממני היא אמרה שזה ממש לא נכון וגם לא ניסתה לעשות עם זה משהו.

אולי זה בגלל שעכשיו יש לה משהו חדש בחיים, אהבה ראשונה ובאמת קשה לה לשתף אותי.

אני יודעת שזה לא הכי חברי מצידי לחשוב את כל הדברים האלה עליה כי אחרי הכל היא חברה טובה שלי,

זה פשוט שאני מפחדת לאבד אותה.

זה כבר קרה לי פעם עם חברה אחרת ואני לא רוצה שזה יקרה שוב איתה.

לא נורא, ננשוך את השפתיים ונעבור גם את זה.

אני חייבת להפסיק לצפות מאנשים גם לדברים הכי קטנים כדי שאני לא אתאכזב.

יש לי את עצמי וזה מספיק.