זהו, הסתיים פרק הטירונות בחיי.

הטירונות הקרבית שעשיתי (רובאי 03) נמשכה שלוש וחצי חודשים והייתה לא קלה במיוחד.

בהתחלה הייתי עם כל כך הרבה רצון ומוטיבציה, נתתי מעצמי את כל כולי ואפילו מעבר לזה.

אבל איפשהו בין לבין משהו השתבש, הברך חזרה לעשות בעיות והביאה לי פטורים רבים ומשונים

שגרמו לי לירידה חדה במוטיבציה, להרגשה של בזבוז וחוסר ודאות.

היו לי רגעי אושר ושמחה, כאלה שהחיוך והצחוק היו אמיתיים והגיעו מהלב.

אבל היו גם רגעי משבר ודיכאון לא מעטים, כאלה שהייתי יושבת על המדרגות ופשוט בוכה.

לפעמים הייתי רוצה להיות חזקה יותר, אחת כזו שלא נשברת בקלות.

אז סיימתי את הטירונות, בקושי אבל סיימתי שזה מה שחשוב.

קיבלתי את הכומתה הכסופה והנכספת ויצאתי לרגילה שתכף מסתיימת.

אני לא ממשיכה הלאה במסלול הזה ואין לי מושג לאן אני הולכת עכשיו, שוב חוסר ודאות מציק שכזה.

יש בי פחד כזה ליפול למקום שלא יהיה לי טוב בו.

בתקופה הזו, גם אם היא הייתה קצרה, אני מרגישה שהתבגרתי, שלמדתי דברים חדשים על עצמי.

אין ספק שגדלתי ולמדתי להסתדר לבד, רחוק מהבית ומההורים.

התחשלתי. עמדתי בפני הרבה דברים שפעם נראו לי הזויים ובלתי הגיוניים.

אז מהתקופה הזו אני לוקחת איתי את החברות והחברים, את הצחוק והשטויות שהיינו עושים ומנסה לחשוב כמה שיותר שיהיה טוב.

עוד חודש יש לי יום הולדת 19. אמאלה אין גדלתי אני כבר מתחילה לפחד.

אני לא רוצה לבלות שוב את היום הולדת לבד, בלי מישהו שיגיד לי איזה מזל שאני פה לצידו.

יש מישהו שהכרתי בטירונות, והתחיל סוג של קשר אבל כמה שנפתחתי ודיברתי איתו,

פחדתי להיפגש איתו והסתגרתי בתוך עצמי.

אני מתביישת, מאיפה לי לדעת מה צריך לעשות או להגיד?

כל כך התרגלתי להיות לבד שאין לי מושג מה זה להיות ביחד.

אני רוצה להכיר אותו, אני רוצה לדבר איתו אבל אני מפחדת להיפגע, מפחדת להתאכזב.

אני יודעת שאם אני לא אנסה אני בחיים לא אדע אבל קשה לי להשתחרר מהפחד או מהמחשבה שמישהו ירצה אותי בכלל.

"והאם בכלל אדע איך לאהוב אותו?

כי התרגלתי לעצמי לא רואה אחרת

כי התרגלתי כבר לחשוב שאין אף אחד קרוב..."