הזמן רץ לו ולעיתים אני מרגישה שאני מפספסת קצת דברים על הדרך.

לכן קיבלתי החלטה של לא להגיד לא ישר על כל דבר שמציעים לי אלא לשקול ברצינות ולהתחיל לעשות דברים אחרים.

כרגע אני אוספת חוויות אחרונות מימי התיכון.

אני בסדר.

יש לי את המשפחה שלי ששומרת ומגנה עלי, שמעודדת ותומכת בדרכה. 

יש לי חברות טובות שאני אוהבת מאוד ושהן לוקחות חלק משמעותימאוד בחיי.

יש לי את הספרים שלי, את השירים שאני אוהבת ואת הדברים הקטנים האלה שעושים טוב בלב ומעלים חיוך על השפתיים.

יש לי חלומות, שאיפות, רצונות שאתן חלקן אני מצליחה להשיג וחלקן אני בדרך להגשמה.

אם ככה, מה באמת חסר לי?

אני חושבת שזה אהבה.אני לא מתלוננת פשוט שבזמן האחרון הבנתי שזה לא יקרה ממי שציפיתי שזה יקרה.

יכול להיות שדחפתי יותר מדי, הצקתי יותר מדי אבל מה אני אשמה שאין לי כלל ניסיון בדברים האלה?

ואולי זה טוב שזה הסתיים ככה בלי יותר מדי כאבי ראש.

זה מצחיק אותי שאני חושבת שזה נגמר מבלי שזה בכלל התחיל.

לא נורא, אני לא כועסת על עצמי יותר מדי, אני שמחה שזה לא ארך זמן רב מדי כל השיגעון הזה.

אולי יותר טוב לבד כרגע?

כנראה שכן.

I'm not broke I'm just a broken hearted man
I know it makes no sense, but
?what else can I do
How can I move on
?when I'm still in love with you

עשיתי את זה,סיימתי את הגיבוש לוחמות!

וואי זה היה פשוט מאוד חוויה מהנה.

בהתחלה הייתי מלאת ספקות ולא בטוחה אם ללכת או לא. בסופו של דבר החלטתי שאני צריכה לפחות לנסות.

אני ממש שמחה שבחרתי ללכת.

למען האמת לא הייתי בהלם מכל הפקודות והשרשרת חיול שעשו לנו כי כבר הייתי רגילה מהגדנ"ע.

אבל הפעם בשונה מהגדנ"ע שמו דגש על הכושר הגופני (מן הסתם) וכל הזמן בחנו אותנו, איך אנחנו מתנהגות,

מה אנחנו אומרות ומתי אנחנו משתעלות, אשכרה האח הגדול.

את מבחנים הכושר עברתי בסדר, לא הייתי הכי מהירה או זו שעשתה הכי הרבה שכיבות שמיכה אבל הייתי באמצע

שזה גם בסדר.

בשלב כלשהו כאבה לי הברך ורצו לשלוח אותי לחובש. ידעתי שאם אני אלך לחובש זה יפיל אותי אז החלטתי שלא ללכת

ולהמשיך לנסות ולסבול בשקט גם אם זה תובע ממני להגיע אחרונה מבין כל חברותי לצוות.

אני ממש שמחה שלא ויתרתי והמשכתי למרות הכל. אני חושבת שזה מעל לכל הראה את המוטיבציה שיש לי.

הכרתי שם בנות ממש נחמדות וכאלה שקצת פחות.

אלו היו יומיים מאוד מעניינים ואינטנסיביים שגרמו לי להבין תכלס מה הרמה הבסיסית של כל לוחמת.

אם אני לא אעבור את הגיבוש (עוד חודש תשובות) זה קצת יאכזב אותי אבל לא יותר מדי

כי עצם העובדה שהייתי שם, שסיימתי את זה מוכיחה לי יותר מכל שכוח רצון הוא שמשפיע יותר מכל.

פעם המחשבה על להיות לוחמת נראתה כל כך רחוקה ובלתי מציאותיתי עבורי ובכל זאת זה קרה.

אני שמחה לומר שאני גאה בעצמי ושהוכחתי לעצמי שחלומות מתגשמים ושיש לי כוחות משלי.

כבר עכשיו טוב. אני לא צריכה לחכות לאחר כך. 

חלף שבוע מאז החל המבצע בעזה. תחילה היו כאלה שחשבו שזה עניין של יום-יומיים אבל ככל הנראה זה הרבה מעבר ליום יומיים

ואולי אפילו חודש חודשיים. זה מפחיד, פתאום באמצע השבוע נופלים גראדים בבאר שבע.

אני גרה במרכז, ליד ת"א ובאמת שבתחילת השבוע בכלל לא חששתי להפך צחקתי על עצם המחשבה שטילים יכולים

להגיע לבאר שבע אך הפלא ופלא הם הגיעו והרסו הרבה דברים על הדרך.

ועכשיו אנחנו מתחילים להתמגן. אתמול ישבנו וחשבנו בבית איפה צריך להסתתר אם תישמע אזעקה.

אבא טוען שהממ"ד לא המקום הכי מוגן בבית ושבכלל צריך לרדת למחסן. כן ברור בדקה היחידה שיש לי לנוס על חיי

אני אבחר לרדת למחסן יחד עם הקלסטרופוביות שלי.

אני רואה את כל החיילים שנמצאים על הגבול, מוכנים לתת את הכל, את הנשמה ואת החיים שלהם למען המדינה והאזרחים.

החיילים והאזרחים שנמצאים בטווח הרקטות גורמים לי להרגיש מוגנת ובטוחה בכך שלמרות הכל הממשלה והמדינה מוכנה להגן

עלינו, שיש לנו חיילים וצבא שיודעים להפיק לקחים ועושים הכל כדי לשמור עלינו.

הייתי רוצה כל כך להיות מגוייסת עכשיו. יש לי עוד חצי שנה פחות או יותר עד לגיוס.

אלה ששומרים עלינו, שמפנים את הפצועים ואת ההריסות הם קצת יותר גדולים ממני וגם להם יש בית, משפחה חיים אחרים ובכל זאת הם שם כי מעבר לכך שזו החובה שלהם הם יודעים שמישהו צריך להגן על המדינה שלנו.

הלוואי ואלוהים ימשיך לשמור על החיילים, על האזרחים ועל כולנו.

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת..."