טוב אני לא ממש יודעת איך להגדיר את המצב שאני נמצאת בו כרגע.

אז יש אותו, את הידיד הטוב שלי שבזמן האחרון זה נראה כאילו אנחנו מתקרבים קצת יותר מדי.

הכל התחיל בערך כשהיינו בפולין והוא ישב עם חבר שלו ספסל לפניי.

אני ואור אהבנו לדבר איתו כדי לראות איך ליטל מקנאה כי היא אוהבת אותו.

אחרי שחזרנו מפולין זה פשוט זרם לו והתחלנו לדבר קצת יותר על הרבה שטויות ולהרביץ בקטנה אחד לשנייה.

הפכנו למעין חבורה שכזו, אני יעל הוא וחבר טוב שלו.

ביום ההולדת של יעל שאלתי אותה אם זה נראה כאילו אנחנו יותר מזה, יותר מידידים והיא ענתה שלא אז די נרגעתי.

אבל בטיול שנתי יעל ואור אמרו לי שזה נראה כאילו הוא אוהב אותי.

בערב הראשון שלנו באילת היה לנו ערב חופשי אז יצאנו לנו החבורה שלנו ובזמן שהשאר הלכו לקנות שתיה נשארנו שנינו בחוץ

והוא אמר לי שהוא שמח כל כך שהוא בא להסתובב איתנו ולא עם אחרים.

בהמשך של אותו ערב, לפני שחזרנו לחדרים הלכנו לאכול ואני והוא הלכנו לפני כולם אז הוא אמר לי

'מכולם פה את הכי נורמלתי והכי חמודה'. זה היה מאוד מחמיא ומביך בו זמנית, מוזר לא?

בכלל בנסיעות באוטובוס הוא גם ישב ספסל לפניי ולפני יעל וכל הזמן הצקתי לו והוא הציק לי בצחוק כזה.

ביום האחרון של הטיול, היה לי קר באוטובוס אז הוא הביא לי את הג'קט שלו והתעקש להשאיר אותו אצלי.

ואז דקה לפני שעלינו לאוטובוס בפעם האחרונה ביקשתי מיעל שתצלם אותנו ביחד, היא אמרה שזה סט חתונה שלנו.

אני כבר מזמן החלטתי שאני והוא נישאר ידידים כי אני לא מוכנה לוותר עליו כעל ידיד אבל השבוע האחרון

גרם לי קצת לחשוב על זה אחרת.

מצד אחד אני נהנתי מתשומת הלב שהוא מעניק לי, זה נעים לי ומחמיא לי מאוד שפתאום למישהו אחר מהסביבה הרגילה שלי אכפת ממני בצורה קצת שונה ממה שאני מכירה.

מצד שני אני לא יכולה לראות אותנו ביחד, יש לנו נושאי שיחה משותפים לפעמים אבל הרבה פעמים זה פשוט להציק אחד לשנייה.

ויש גם צד שלישי, את ליטל. אני משום מה החלטתי על דעת צד אחד של השכל שלי לדחוף אותה אליו בחזרה.

אין לי מושג למה אני עושה את זה, אולי כדי לוודא שאני והוא לא נהיה ביחד.

אבל יש בזה סיכון מבחינתי כי אם הוא יהיה איתה בסופו של דבר אני אצטרך לקחת צעד אחד ואפילו שניים ולהתרחק ממנו.

אוף אני לא יודעת מה לעשות כל המצב הזה ממש מבלבל כי גם הוא כזה ביישן כמוני.

זה מצחיק כי מהצד אנחנו בטח נראים זוג כזה שהולכים צעד אחד קדימה ואז אחרי יום חוזרים שניי צעדים אחורה.

יש פעמים קטנות כאלה שהוא גורם לי לחייך ולצחוק ככה סתם בלי סיבה ויש פעמים שהוא מעצבן אותי כי אני מרגישה שהוא מזלזל בי

ולא מאמין בי וביכולות שלי.

בכלל יש לנו ויכוח מאוד רציני על עתידנו הקרב ובא, אני בתור לוחמת והוא כנראה כעתודאי.

מה שכן החלטתי היום להפסיק להתערב עם מה שקורה בינו לבין ליטל, נמאס לי לדחוף אותה אליו כי בכלל לא מגיע לה להיות איתו.

אני חושבת שהכי טוב עבורי כרגע לשמור על המצב כמו שהוא עכשיו, לא?

You’re taking good care of me
Always been there for me
Boy I can’t bear to leave
Cause I need your therapy

You’ve given me everything
So much I ever could need
Without you I’m so weak in the knees
I need your therapy
 

אתמול הסתיים פרק הטיולים השנתיים בחיים שלי.

ביום ראשון ארזנו את עצמנו, שכבת י"ב ואת המורים שלנו ונסענו דרומה, לכיוון אילת.

בהתחלה היה קצת קריר אבל עם הזמן השמש יצאה והיה ממש נעים לטייל.

היינו בבאר שבע ועשינו מסלול ממש יפה בעין עובדת.

עשינו עצירה ממש טובה ביטבתה למרות שאחר כך לרובנו כאבה הבטן. השוקו היה טעים אז סבלתי בשקט את הכאבים.

בערב הראשון באילת היה לנו זמן חופשי. הטיילת הייתה ריקה מהרגיל (מימי הקיץ, מן הסתם).

הסתובבתי עם יעל ואור וידידים שלנו. היה ממש נחמד אבל לקראת הסוף כבר הרגשתי את העייפות משתלטת עלי.

למחרת קמנו בשעה סבירה ונסענו לכיוון הרי אילת. שם עשינו מסלול קצת יותר ארוך אבל קליל כזה.

השנה בשונה מהפעמים הקודמות הייתי בין הראשונים שהלכו ועשיתי את הרוב לבד בלי עזרה מאחרים כמו בד"כ.

אחה"צ נסענו למצפה התת ימי ועשינו ארוחת ארבע של חטיפים ושוקולדים כמו שצריך בכל טיול.

אני טיילתי לבד במצפה, עליתי וירדתי הרבה מדרגות באותו היום אבל היה כיף כי לכמה דקות קטנות היה לי קצת שקט משלי.

בערב, אחרי שהתקלחנו ונחנו כמו שצריך עשו לנו מסיבת חוף עם מוסיקה טובה וריקודים. זה ממש היה כיף,

לרקוד עם כולם, עם אנשים שבעוד מס' חודשים אני כבר לא אראה במסדרונות ביה"ס ובכיתה.

אנ יעל ואור המשכנו לאפטר פרטיי אצל הבנים עד שכמעט נרדמנו על המיטות שלהם.

את היום השלישי והאחרון, פתחנו בשייט בספינה שהיה מרגיע ונחמד מאוד.

אח"כ נתנו לנו זמן חופשי באילת להוציא קצת אנרגיות לפני הנסיעה הארוכה הביתה.

מילים לסיכום, היה כיף ואני רוצה שוב.

יש הרבה תמונות וסרטונים מצחיקים.

זה קצת מפחיד אותי כל הסיום הזה ובכלל עכשיו מתחיל הלחץ של הבגרויות.

אני מפחדת שאני מפספסת כל מיני דברים, שאני לא נהנת מספיק או לא מכירה מספיק את האנשים.

לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה הסתכלתי בהיסטוריה של הבלוג שלי על כמה פוסטים ספציפים.

לכל הפוסטים היה מכנה משותף: בכולם בכיתי על כך שהחלום להיות לוחמת קרבית ישאר חלום.

אני שמחה לכתוב כאן את הפוסט הזה שאומר שחלומות מתגשמים, אני לוחמת.

כן, עברתי את הגיבוש הודיעו לי על זה השבוע אחרי חודש וקצת שהייתי במתח אינסופי.

למען האמת הייתי בטוחה שלא עברתי וממש הכנתי את עצמי לקבל תשובה שלילית ולהיות מדריכת חי"ר.

כשאמרו לי שעברתי הבנתי שזה או להיות או לוחמת או ללכת לכלל צה"לי.

להורים שלי שלחתי הודעה 'יש לכם בת לוחמת' ורצתי לטלפן לחברות הטובות שלי שכמובן ממש שמחו בשבילי.

התגובות של אבא ואמא היו די חסרות התלהבות. לא ציפיתי לקרבנל אבל כן ציפיתי לקצת חום ואהבה.

זה די פגע בי אבל לא ממש מצאתי דרך לומר להם את זה.

אולי הם מתנהגים ככה כי הם פוחדים, או שהם בהלם כי גם הם לא חשבו שאצליח.

הרבה לא חשבו שאצליח.

אני תמיד טענתי שבגלל שאני אדם ריאלי אסור לי להאמין יותר מדי בחלומות שווא כי אז אני עלולה להתאכזב מהן.

אבל אני חושבת שבתוך תוכי הרצון הזה להגשים את החלום גבר על הכל.

בכלל כשאנשים אמרו לי 'מה לך לחפש שם?' זה רק הגביר אצלי את הרצון להיות שם.

אני עדיין בהלם שעשיתי את זה. הגיבוש עצמו היה בשבילי השיא והייתי כל כך גאה בעצמי על שסיימתי אותו,

אז זה שעברתי אותו ושהצלחתי מוכיחה מעל לכל ספק עד כמה רצון הוא נתון חשוב מאוד בהגשמת חלומות.

ורק כדי להסיר ספק מלבכם אני לא הפכתי לאדם אופטימי שמאמין כי כל דבר אפשרי,

אבל כן הפכתי להיות אדם שיודע עד כמה הרצון מקדם אותי הלאה, עד כמה התקווה והשאפתנות יקדמו אותי.

אני נזכרת בכל הפעמים בהן בכיתי על שאני לא יכולה לרוץ, על שאני לא יכולה להיות קרבית.

אם יש משהו שאני בחיים לא אשכח זה את הרגע הזה שבמלחמת לבנון השנייה נסעתי באוטו עם אמא וברדיו דיווחו

על חיילים של הנדסה קרבית שנהרגו במהלך הקרבות. באותה שניה אמרתי לאמא שאני רוצה להיות שם, בהנדסה קרבית

ואמא בתגובה אמרה שעם הברך שלי אני לא אגיע רחוק.

עברו פחות או יותר שנתיים וחצי מאותו הרגע ועשיתי את זה, הגעתי רחוק, אני לוחמת של הנדסה קרבית [נכון לרגע זה].