אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

יש ימים שאני והוא יכולים לדבר הרבה ולשבת ולצחוק ולהציק אחד לשנייה.

ויש ימים שזה בדיוק ההפך, הוא פשוט יתעלם ממני ובקושי יחליף איתי מילה.אני הכי שונאת את הימים האלה.

נמאס לי אני כבר לא אוהבת את זה, זה די פוגע בי שזה ככה.

למשל ביום שישי כשהיינו בביה"ס בהתחלה הכל היה בסדר עד שהוא פשוט הפסיק להתייחס לקיומי.

ואז בערב כשהיינו במסיבה זה היה הכי הזוי שיכול להיות. לא ממש ידעתי איפה לקבור את עצמי או מה לעשות.

דיברתי איתו קצת אבל אחר כך עזבתי כי הרגשתי לא בנוח.

ואז ישבתי על אחד הכיסאות עם יעל ולירן והוא פשוט בא והתיישב עלי, זה היה כיף.

באיזה שהוא שלב חיבקתי אותו מאחורה, אני לא יודעת למה עשיתי את זה אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה.

אחר כך מצאנו את עצמנו יושבים במקום מבודד על אחת הספות ומדברים על כל מיני דברים.

באמת שלכמה רגעים הרגשתי שלמישהו אחר שהוא לא חברות שלי אכפת ממני ושמישהו רוצה להיות בחברתי.

בסוף הוא ולירן ליוו אותי ואת יעל הביתה וכשנפרדנו נתתי לו שני חיבוקים משום מה.

וזהו מאז אותו יום שישי שהכל היה טוב ויפה בקושי דיברנו.

וגם עכשיו כשאני מנסה לדבר איתו במסנג'ר אני מרגישה כאילו הוא עושה לי טובה שהוא בכלל עונה לי.

בכלל אני לא מבינה למה אני מכניסה את עצמי לתסבוכת הזו, בשביל מה לי?

אם הייתי יודעת שיש לזה סיכוי, למשהו בינינו הייתי מנסה יותר אבל הוא לפעמים כזה אדיש שזה רק מכניס אותי יותר לבלגן.

אני לא אחת שדוחפת את עצמה לתוך חיים של אחרים.

לפי דעתי הפתרון היחיד הוא פשוט לוותר על זה.

הרי גם ככה עוד מעט אני מתגייסת ואולי פשוט עדיף שלא יהיו לי מחוייבויות אחרות באותה תקופה.

זה ממילא לא היה הולך ביני לבינו ואני סתם מאכילה את עצמי סרטים וממציאה בעיות.

יהיה מישהו אחר בזמן אחר אבל כרגע אני לבד.

פעם הייתי בטוחה שבשלב הזה של חיי יהיה איתי מישהו שילווה אותי, פעם הייתי כל כך נאיבית וטיפשה.

זה פשוט קצת כואב כרגע לדעת ששוב זה לא זה.

אני לא יודעת כבר מה לחשוב, אולי הבעיה היא בי במה שאני במי שאני.

לא הייתי צריכה להכניס את עצמי לזה מלכתחילה, עכשיו אני משלמת את המחיר.

בסוף לא אישרו את ההעברה שלי ליחידה שרציתי להגיעה אליה.

ניסיתי להפעיל קשרים של אבא בצבא אבל גם הם לא הועילו מאחר והמכסה של היחידה הזו נסגרה כבר.

בהתחלה כשקראתי את ההודעה על כך שזה לא יקרה עלו בעיניי דמעות והצהרתי בפני חברותיי

שאם אני לא אתגייס לשם אני לא אתגייס בכלל לצה"ל.

זה הייתה אכזבה פשוט ענקית עבורי כי מאז שחזרתי מהגיבוש לוחמות זה התפקיד שרציתי בכל ליבי ובכל גופי

ופתאום לבוא ולקבל הודעה שזה לא יקרה גרמה לי קצת לבכות.

אני אמשיך לנסות לעבור מי יודע מה יהיה?

חשבתי על זה הרבה היום שאולי כל הקטע הזה הוא בכלל לטובה כי אני מאמינה שדברים לא מתרחשים סתם,

שלכל דבר בחיים יש סיבה מסויימת.

עובדה, אני ניסיתי לעבור אבל יש דברים שהם מעבר ליכולתי לשנות אותם לא משנה עד כמה אנסה.

ואולי אני צריכה פשוט לקבל את זה ולנסות להנות גם מהשירות ביחידת ינשוף.

תמיד אמרתי לעצמי שאני צריכה לבוא עם ראש פתוח לקראת הגיוס שלי,

אז נכון שעכשיו אני די מאוכזבת ממה שקרה אבל אני צריכה ללמוד לעבור הלאה.

החברים הטובים שלי הוכיחו את עצמם היום כשהם עודדו אותי.

אמרתי לו שכבר אין לי כוח להילחם על כל דבר בחיים שלי אז הוא אמר לי

"כשתצליחי תוכלי להגיד שנלחמת בשביל להיות איפה שאת נמצאת".

"רציתי שאמא תחבק
ותגיד אני כאן זה בסדר
מותר גם לבכות זה מחזק
אז בכיתי בסתר..."

אני חושבת שרק היום באמת הבנתי שאני לא אוהבת אותו או מרגישה משהו בכיוון הזה.

התחלתי את היום הזה די בעייפות והחלטתי, כמו בכל בוקר נורמלי בזמן האחרון, שהיום אני לא אציק לו.

וזה באמת קרה. בשעתיים היסטוריה שלמדנו בקושי דיברנו והוא לא הציק לי.

אבל כשחזרנו לשיעור מחשבים הוא בא וביקש ממני עזרה.

ישבתי לידו ועזרתו לו לפחות שעתיים, צחקנו והצקנו אחת לשנייה.

אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי שזה נעשה מתוך ידידות בלבד בלי שום רצון שלי שהוא ישים לב אלי או משהו כזה.

לא יודעת זה מרגיש קצת מוזר...

אולי אני מבולבלת? כנראה שכן.