אני לא מפסיקה לבכות.

הבכי התחיל רשמית כאשר השמיעו ברדיו שיר של אייל גולן שכתב אלדד רגב.

אלדד שנכנס לי לנשמה מאז שנחטף ולהב נרגע רק ביולי שעבר כאשר שב הביתה בארון עטוף דגל ישראל.

עוד לפני ששמעתי את מילות השיר הדמעות הציפו את עיניי.

אחרי הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגשתי קצת יותר קרובה אליו,

אל אותו אדם אהוב עם החיוך הגדול והעיניים הכחולות.

וכשעמדנו בצפירה הדמעות המשיכו לרדת על אף שניסיתי להפסיק אותן.

אני רואה ושומעת על אותם חיילים שסיכנו את חייהם והקריבו עצמם למעני ולעם המדינה שלנו.

אני רואה אותם וחושבת לעצמי, האם הם הספיקו משהו בחייהם?

הרי זה ברור לי שיש לנו מדינה שצריך לשמור עליה בחירוף נפש אבל לרגע אחד אני שואלת את עצמי האם זה היה שווה

שחייהם ייפסקו? הם הפסידו כל כך הרבה דברים כדי שאנחנו נוכל לעשות אותם.

ובתוך כל זה אני חושבת היכן אני אהיה עוד שנה מהיום.

אולי אני אלחם ובאמת אגשים את החלום שלי להיות לוחמת עד תומו?

ואולי בכלל אצא לקורס קציני?

אני יודעת ומקווה שבכל מקום בו אהיה ובו אשרת אתן מעצמי את המקסימום, כמו שהם נתנו.

אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום אני רוצה לנקום את מותם או לפחות להמשיך את דרכם בזיכרון כלשהו.

הדמעות ממשיכות לרדת, כרגע אני לא רואה לזה סוף.

"אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים, אין לי טעם למחר..."

יהיה זכרם ברוך.

עברה כמעט חצי שנה מאז המסע שלנו לפולין.

היום סיימתי לסדר את האלבום. זה היה מוזר לראות שוב את התמונות ולהיזכר בכל המקומות.

לפני המסע חשבתי לעצמי שבטח אבכה בכל מקום ובכל טקס. פחדתי מאוד שלא אצליח להירדם בלילות, שלא אעמוד במראות.

אבל זה ממש לא היה ככה.

כשנחתנו בורשה האתר הראשון אליו נסענו היה בית הקברות היהודי, הסתובבנו שם ושמענו סיפורים על האנשים שקבורים שם.

ואז המדריכה מצביעה על מספר עצים ואבנים צבועות בשחור אשר מקיפים חלל ריק.

שם, אומרת המדריכה, קבורים כ70 אלף יהודים שמתו בגטו ורשה ממחלות, רעב וקור.

אני זוכרת את עצמי מסתכלת על האדמה הזו, על העצים והאבנים וחושבת לעצמי 'איך למען השם קוברים כאן כל כך הרבה אנשים?'.

לא בכיתי שם כי הייתי בהלם. המוח לא יכל לעכל את העובדה הזו, זה פשוט לא הסתדר.

וביום השני כאשר ביקרנו ביער לופוחובו בו נמצאים שלושה קברי אחים עם שלושת אלפים גופות, שוב הבטתי מטה אל האדמה

ובדמיוני ראיתי את הגברים והנשים חופרים את בורות המוות שלהם ונופלים לתוכם עם כל ירייה.

בכיתי ביום הלפני אחרון כאשר שוב ביקרנו בקבר אחים של עיירה קטנה.

שם בכיתי על אותו הנער עליו סיפרה לנו המדריכה. ככל שהיא הוסיפה לתאר אותו ואת הסיפור שלו כך התעצמו דמעותי

ולא הצלחתי לגרום להם להפסיק לרדת. בפעם הזו בכיתי על מישהו ולא על מספר.

פעם נוספת שבכיתי הייתה ביום האחרון כשביקרנו בגטו לודז' שם יש קרון רכבת אמיתי אשר הוביל יהודים רבים אל מותם במחנות ההשמדה.

על הרמפה ההיא ראיתי המון ילדים קטנים נקרעים מהוריהם ובאותו הרגע זה היה בלתי נמנע להיזכר במשפחה שלי.

אני זוכרת שכאשר שרנו את התקווה בפעם הראשונה במסע זה היה בקבר האחים ביער ביום השני.

עמדנו כולנו סביב הגדר שהקיפה את הקבר והחזקנו ידיים.

כששרתי את התקווה שרתי אותה כל כך חלש שנדמה לי ששרתי אותה בלב ולא בקול.

אבל מאז מפעם לפעם, מטקס לטקס כשהיינו שרים את התקווה הרמתי את הראש קצת יותר למעלה, הקול חזק יותר,

והגאווה והכבוד מציפים את הלב עד הסוף.

ובכל מילה והבהרה של התקווה הרגשתי שאני נושאת איתי את זכרם, שאני נמצאת שם על אותה אדמה ארורה כדי לזכור אותם.

כעת, כשחזרתי מהמסע לפולין קיבלתי על עצמי תפקיד שישאר אצלי עד יומי האחרון, להיות נושאת זכרונם ולהעביר הלאה את אשר חוויתי, ראיתי ושמעתי כדי שלעולם לא נשכח.

טוב אז כרגע מצב הרוח הוא ככה ככה, לא טוב אבל גם לא רע.

אתמול נפגשתי עם לירז, אני אוהבת לדבר איתה כי תמיד יש לה סיפורים מעניינים ואף פעם לא יגמרו לנו נושאי השיחה.

דיברנו והיא סיפרה לי שהוא ול' סוג של ביחד.

בהתחלה זה קצת כאב לי כששמעתי את זה, כי בראש ובראשונה הוא ידיד טוב שלי, הוא מישהו שאני סומכת עליו ומאמינה בו

ואני לא חושבת ששניהם צריכים להיות ביחד כי היא תעשה לו את המוות.

ובכלל עד שחשבתי שחזרנו לדבר כרגיל אני והוא פתאום בא הדבר הזה.

רק עכשיו הבנתי למה התרחקנו, הוא היה עסוק בלהיות איתה.

את האמת, זה קצת פגע בי שככה התרחקנו בגללה כי זה לא שאני תמיד מוקפת בחברים וכואב לי כשאחד מהם מתרחק

ולא כל כך אכפת לו ממני.

אבל בסופו של דבר זה בחירה שלו ואין לי שום זכות להתערב לו בחיים,

אז שיהיה לו לבריאות ואני מקווה שיהיה לו רק טוב שהוא יהיה מאושר זה מה שחשוב לי אחרי הכל.

חוץ מזה עכשיו כשאני יודעת שהם סוג של ביחד זה מחסל עבורי כל תקווה או אפשרות שהיא שאני והוא נהיה ביחד בזמן הקרוב.

זה טוב עבורי... סוף כל סוף אני אוכל להמשיך הלאה בלי שאלות כמו 'מה היה קורה אם..?'

אני מרגישה כל פעם אותו הדבר קורה לי רק שמפעם לפעם הקשר הוא הרבה יותר חזק ומהותי.

עם נ' זה הייתה הדלקות טיפשית ובהתחלה היה לי קשה לקבל את זה שהוא עם מישהי אחרת.

עם עומרי כבר היה סוג כלשהו של קשר וגם אז כאב לי שהוא יצא עם ל'.

ועכשיו איתו כשהיינו ידידים טובים.

אני לא רוצה לחשוב מה יהיה פעם הבאה.

בסך הכל אני רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני, שיהיה שם בשבילי ואני אהיה בשבילו תמיד.

זה הרבה מה שאני מבקשת?