השבוע האחרון העמיד מולי מספר שאלות שעדיין לא הצלחתי לענות עליהם.

בתחילת השבוע היה לי ולחברות הקרובות שלי סוג של ריב שכזה. את האמת שמאז שהכרתי אותן לא חשבתי שנוכל

אי פעם להגיע למצב כזה של ריב, אבל עובדה.

זה לא היה נעים במיוחד, כל אחת חשבה שהשנייה לא צודקת ואף אחת לא רצתה להיות זו שבאה לדבר.

בסופו של דבר זה הסתדר והכל בא על מקומו בשלום.

במשך כל הזמן הזה שרבנו הייתה לי תחושה לא טובה בכלל, כאב לי הלב שהגענו למצב הזה ולא יכולתי להימנע מלשאול את

עצמי עד כמה באמת נישאר חברות טובות? האם בעוד שלוש שנים כאשר אשתחרר מהצבא עדיין ניפגש לדבר עד

השעות הקטנות של הלילה?

עוד שאלה שעלתה בעיקר בעקבות הריב הזה היא לגביו. הוא ידע בערך מה קרה ובא לשאול ולהתעניין ואני מצידי במקום

לדחות את ההתעניינות שלו קיבלתי אותה ולרגע קטן אפילו חשבתי שזה חזר להיות כפי שזה היה, אבל לא.

וזה חוזר ככה כל הזמן. אנחנו מתקרבים אבל זה לא נשמר, זה נעלם ומתפוגג אחרי כמה רגעים.

ובכל פעם שזה קורה אני אומרת לעצמי שזה לא יקרה שוב, שלא הפעם אני לא אפגע ממנו ולא אתאכזב.

אז נכון אני לא מצפה בכלל אבל כשזה קורה, כשיש את החיבור הזה אז גם התקווה שוב חוזרת.

אני לא משלה את עצמי יותר, בתוך תוכי אני יודעת שזה לא יקרה ובכל זאת זה כואב לי. למה?

למה לי אין מישהו שיחבק אותי כשקר לי? שידאג לי וישאל לשלומי? למה?

עלו עוד שאלות בראש כמו מה יהיה הלאה בצבא? איך אני אסתדר שם? יהיה לי טוב?

בסופו של דבר אני מקווה שהכל יסתדר.

אוקי אז עמדנו במשימה, נשארנו בחיים למרות שאמא ואבא נסעו לשבוע שלם בחו"ל.

כשההורים שלי הודיעו לי לפני כמה חודשים על הנסיעה הזו הייתי בטוחה שמדובר בבדיחה גרועה,

איך הם יכולים להשאיר אותי ואת אחיות שלי שבוע שלם לבד?

הרבה זמן פשוט התעלמתי מהעובדה הזו שהם אמורים לנסוע אבל אז זה הכה בי כשהם כבר היו על המטוס.

אבל השבוע הזה עבר יחסית טוב.

לקחתי הרבה מאוד אחראיות על אחיות שלי מאחר וידעתי שעליי לקחת אותה אחרת יהיה בבית כאוס גדול.

בהרבה מאוד פעמים ובסיטואציות שונות השבוע שמתי אותן לפניי, לפני הצרכים שלי.

השתדלתי להקשיב להן גם כשהן דיברו שטויות ולא כל כך התחשק לי להקשיב לזה.

אני מאוד גאה בעצמי ובאחיות שלי שככה הצלחנו להסתדר במשך שבוע.

אבל זה היה מספיק השבוע הזה, היום בבוקר כבר הרגשתי שאין לי כוח אליהן. מזל שההורים שלי חזרו בצהריים.

בכל אופן בל"ג בעומר היה מאוד נחמד.

הייתי עם חברותי הטובות ואחר כך עם חבריי לכיתה שעשו מדורה.

כבר מתחילים להרגיש את הסוף וזה נורא מוזר.

פתאום אנחנו מתחילים להוסיף לכל דבר 'אחרון/ה' נניח, "בגרות אחרונה ב..."

זה עצוב כזה לשמוע את הדברים האלה אבל באיזה שהוא מקום מרגישים הקלה.

שתיים עשרה שנה אני נמצאת במסגרת של בית ספר ואני חושבת שכבר די מיציתי והתעייפתי ממנה.

אני לא יודעת עד כמה הייתי מצליחה להחזיק מעמד שנה נוספת בלימודים,

פשוט צריך קצת חופש ולהשתחרר, המוח צריך להיות עסוק בדברים אחרים.

עם יעל המצב פחות או יותר בסדר.

דיברתי איתה על זה שאני מרגישה שהתרחקנו והיא אמרה שהיא לא מרגישה ככה ושזה עצוב לה לדעת את זה

שאני חושבת שהיא לא סומכת עלי.

אני מניחה שהשבוע הזה עם אחיות שלי גרם לי פחות לחשוב על החברות שלי ושל יעל וזה הפך להיות פחות מציק.

תכלס אני מבינה אותה שזה משהו שהיא רוצה לשמור לעצמה ולא משנה כמה ארצה לדעת לא אוכל להכריח אותה לספר לי.

אני לא יודעת אם אני אספר כשמשהו כזה יקרה לי, אבל קודם זה צריך לקרות כדי שיהיה מה לספר.

And I spent oh so many nights
Just feeling sorry for myself
I used to cry
but now I hold my head up high

But now I'm saving all my loving
For someone who's loving me

Go on now, go, walk out the door
Just turn around now
'cause you're not welcome anymore
Weren't you the one
?Who tried to break me with goodbye
?Did you think I'd crumble
?Did you think I'd lay down and die
Oh no, not I, I will survive
Oh, as long as I know how to love
I know I'll stay alive
I've got all my life to live,
I've got all my love to give
And I'll survive, I will survive

השבוע היה שבוע לא הכי קל שיכול להיות.

כל יום ישבתי בבית ולמדתי למתכונת. השתדלתי כמובן בכל יום לצאת מהבית גם אם זה היה רק לשעה קלה.

אני לא יודעת אם בגלל העובדה שכולנו למדנו ולא כל כך היה זמן להיפגש או בגלל סיבה אחרת הרגשתי נורא לבד.

מאז שיעל חזרה מחו"ל בסוף פסח משהו בינינו התערער.

החלטתי, מאחר והיא ביקשה זו ממני הרבה פעמים, להפסיק לשאול אותה מה קורה איתה ועם לירן.

אמרתי לעצמי שוב ושוב שזה עניין אישי שלה ושברגע שהיא תרגיש בנוח היא תבוא ותספר לי.

וזה כמובן לא קרה.

מילא זה, התחלתי להרגיש שהיא כבר לא ממש סומכת עלי.

פעם היינו מספרות הרבה דברים אחת לשנייה, גם את השטויות הכי קטנות וטיפשיות,

ועכשיו כשאני מדברת איתה אני מרגישה שאני בוררת את המילים שלי.

והשבוע במיוחד בקושי דיברתי איתה על מה שאני באמת מרגישה ומה שבאמת עובר עלי והיא מצידה גם לא באה ושאלה.

אולי אני מצפה ליותר מדי, אבל באמת שהרגשתי לבד והרגשתי איזה שהיא אכזבה קטנה ממנה.

זה קשה לי לתת אמון ולבוא ולספר לה כמו פעם כל דבר כי אני יודעת שהיא לא סומכת עלי במיליון אחוז ושהיא לא נותנת בי

את אותו אמון שאני נותנת בה.

וגם כשאמרתי לה את זה, שאני מרגישה שאנחנו מתרחקות ושכבר פחות אכפת לה ממני היא אמרה שזה ממש לא נכון וגם לא ניסתה לעשות עם זה משהו.

אולי זה בגלל שעכשיו יש לה משהו חדש בחיים, אהבה ראשונה ובאמת קשה לה לשתף אותי.

אני יודעת שזה לא הכי חברי מצידי לחשוב את כל הדברים האלה עליה כי אחרי הכל היא חברה טובה שלי,

זה פשוט שאני מפחדת לאבד אותה.

זה כבר קרה לי פעם עם חברה אחרת ואני לא רוצה שזה יקרה שוב איתה.

לא נורא, ננשוך את השפתיים ונעבור גם את זה.

אני חייבת להפסיק לצפות מאנשים גם לדברים הכי קטנים כדי שאני לא אתאכזב.

יש לי את עצמי וזה מספיק.