אז גם נשף הסיום עבר חלף לו.

אני חושבת שאני אבין שביה"ס באמת נגמר כשאני אהיה בטירונות ואוכל חול, תרתי משמע.

היה כל כך כיף בנשף. היה פשוט מאוד מדהים.

כל הבנות לבשו כמובן שמלות וכל הבנים שמו גם עניבה.

כולם נראו יפים וחמודים ביחד, פתאום כולם נהיו חברים כשהגיע סיום הלימודים.

לבסוף הסתדרתי עם בן זוג, באתי עם ידיד שלי לא שזה שינה משהו אבל בכל זאת זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב.

חלק השתכרו ועשו שטויות שאחר כך היה כיף לצחוק עליהם.

אני הגעתי למסקנה שנעלי עקב יכולים להרוס בריאות שלמה, יום למחרת פשוט צלעתי מרוב שכאבו לי הרגליים.

הייתה מוזיקה טובה שגרמה לי לא פעם לקפוץ (עם הנעלי עקב!) ולצרוח כמו משוגעת.

הבאתי מצלמה ככה שיש לי עכשיו המון תמונות של הרבה אנשים, אחלה מזכרות.

את רוב האנשים שהיו שם סביר להניח שלא אראה יותר וגם אם כן זה יהיה בחטף.

גם נגמרו לי הבגרויות, נשארו רק המועדי ב'.

למען האמת השנה הזו לא הייתה קשה, לפחות לא בהשוואה לשנים קודמות.

עכשיו מה שנשאר זה לבלות ולעשות הרבה דברים לפני הגיוס.

לפני שאני אתגייס אני רוצה להכין מתנה או מזכרת למשפחה שלי ולחברות שלי.

זה פתאום כל כך מפחיד לעבור למסגרת אחרת, נוקשה יותר, מפחידה הרבה יותר.

השבוע, ברוך השם, היה לנו טקס סיום י"ב.

כל כך התרגשתי ופחדתי שאני אשכח את הטקסט שלי בסצינה של המופע שלנו.

באותו יום עשינו חזרות עד אחה"צ והיה כל כך כיף ומעייף ומצחיק. ממש הכל ביחד.

ובערב לבשנו כולנו לבן והגענו עם ההורים למקום של הטקס.

לפני המופע היה כמובן את החלק הטקסי של כל הנאומים והיו גם כמה סרטונים מצחיקים.

הייתי בלחץ לקראת המופע ואפילו לא התרגשתי כשעליתי לקבל את תעודת ההצטיינות שלי.

מזלי ששיחקתי בסצינת פתיחה, ככה התפקיד שלי הסתיים מוקדם ויכולתי לנשום לרווחה.

ובסוף כשעלינו כולנו לשיר סיום רקדתי ושרתי כמו מטורפת, פשוט מאוד נהנתי.

כל כך לא היה לי אכפת מה אחרים חושבים, איך אנשים רואים אותי, זו הייתה הזדמנות נדירה עבורי לעשות משהו

שאני באמת רציתי לעשות ולהנות ממנו.

אחר כך נסענו לאפרט פרטיי עם כל השכבה. ואז התחרפנתי וזה היה כיף, לצחוק ככה סתם בלי סיבה מיוחדת.

ואז הייתה נפילת מתח. אחרי כל השבוע המתיש והארוך שהיה פתאום לא היו חזרות ללכת אליהן, לא היה עוד את הפחד

שיהיה בלאק אוט באמצע המופע.

פתאום מתפנה לי זמן, אני מחפשת מה לעשות לאן ללכת רק לא להישאר בבית ולהתחרפן.

התחלתי לחשוב מה אני אעשה עד הגיוס (תחילת אוגוסט).

לעבוד אני לא אעשה את זה כי אין לי כוח לעבוד לפני הגיוס ואף אחד לא יתן לי עבודה לשבועיים.

הכנתי רשימה של דברים שאני חייבת לעשות לפני הגיוס, אחד מהם זה נסיעה לאנשהו, העיקר לנסוע.

כעת אני מחפשת אנשים זורמים שיבואו איתי.

יעל לא הכי מתלהבת מנסיעה לאנשהו, אבל לה בניגוד אלי יש יותר זמן עד הגיוס.

לא אכפת לי אני נוסעת מצידי גם לבד, אני חייבת חופש!

אגב יעל, אני מרגישה שבזמן האחרון שוב היחסים בינינו קצת התקררו אם אפשר לקרוא לזה ככה.

נראה לי שמאז שיש לה חבר היא לא הכי רוצה להיות איתי, אני מרגישה כאילו אני מעמסה עליה, כמו משקל עודף שהיא מתה להיפטר ממנו ומעדיפה להיות עם מישהו אחר.

אני מרגישה קצת לבד, כמה מפתיע, שוב.

בכל אופן אתמול קיבלנו תעודות אחרונות סופיות.

זה היה ממש מוזר לקבל תעודה אחרונה, זהו אין יותר מורים, ביה"ס, שיעור, מבחנים.

זאת אומרת עד שאני אלך ללמוד אחרי הצבא כמובן.

כתבתי למספר מורות שלי מכתבי תודה וכשחזרתי הביתה כתבתי למחנכת הקודמת שלי מהחטיבה מכתב ושלחתי לה באימייל.

היה לי ממש חשוב להגיד לה מה שאני מרגישה וכמה שאני מעריכה ואוהבת אותה ואיזו דמות היא ממלאת בחיי.

גם בטקס סיום שהיה היא באה וכשירדתי מהבמה ראיתי אותה, היא חיבקה אותי ובכיתי כמו ילדה קטנה.

אז מה היה לנו השנה? המון דברים!

התחלתי את השנה עם פסיכומטרי, אחר כך היה לנו מסע לפולין. היו גם הכנות לצבא שכללו הרצאות וטיולים שונים.

חגגתי כמובן יום הולדת 18 הכי טוב שיכול להיות. הייתי במופע סטנדאפ של עדי אשכנזי. עברתי גיבוש לוחמות!

הצטלמנו (יותר מדי פעמים) לספר מחזור, תמונת מחזור וחברים.

נסענו לטיול שנתי באילת, זו הייתה חוויה כל כך מהנה ומיוחדת.

חגגתי את פורים ובאמת נהנתי ממנו בצורה בלתי רגילה.

עשיתי מתכונת בעל פה באנגלית וגם קיבלתי על זה ציון גבוה. זה היה אחד הדברים שמהם הכי פחדתי רוב השנה.

עשיתי בגרות בספורט, הדבר האחרון שחשבתי שאני אצליח לעשות ואפילו נהנתי מזה.

כמובן עשיתי עוד מיליון בגרויות ומתכונות.

זו הייתה שנה בהחלט מדהימה ומלאה בעשייה ובחוויות.

למדתי כל כך הרבה במהלך השנה הזו ולא רק חומר לימודי. למדתי גם על האנשים שחיים סביבי.

למדתי שלפעמים כשאני נותנת את הלב אני עלולה להתאכזב ולהיפגע.

למדתי שחלומות מתגשמים, שלכוח רצון יש המון עוצמה בחיים.

למדתי על עצמי, גיליתי שיש לי יכולות מסויימות שהתעלמתי או פחדתי לגלות אותן.

עברתי כל כך הרבה שאני לא יודעת איפה זה התחיל ואיפה זה הסתיים.

זהו, הנה הסתיימו להן 12 שנות לימוד מפרכות, קשות, מהנות, מעניינות הכל ביחד.

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי עם תנ"ך בשאיפה שזה יהיה לתמיד.

עוד שבוע הטקס סיום והמופע שאנחנו מעלים, בסוף החודש יהיה לנו נשף.

שבוע שעבר מצאתי שמלה יפה לנשף אז ככה שדי נרגעתי.

מסתבר שלנשף צריך לבוא עם בני זוג, דבר שאין לי ממש.

למען האמת די בניתי עליו למרות שהשתדלתי לא לעשות את זה ודי נחלתי אכזבה בגלל זה, הוא הולך עם ידידה שלו.

נו טוב, זה עדיף, זה רק מזרז ומוכיח לי עד כמה זה לא יכול להצליח בינינו.

אז כרגע אני הולכת עם עצמי וכנראה שזה גם לא ממש ישתנה.

אני לא רוצה שחברות שלי "יסדרו" לי מישהו, אני לא עד כדי כך נואשת.

זה כואב קצת עמוק בלב, פעם כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאני אלך לנשף עם חבר שלי ושזה יהיה הערב הכי יפה בחיים שלי.

לכל החברות שלי יש עם מי ללכת, להן כבר הציעו מזמן.

אני מרגישה קצת לוזרית בגלל זה.. אני יודעת שזה בקטע של חברים לבוא עם בני זוג, זה גם אומר שאין לי חברים.

כולם יגיעו עם בני זוג ורק אני אגיע עם עצמי.. זה רק מוכיח שלמרות כל הניסיונות שלי אני עדיין תקועה באותו המקום.

באמת שאני מנסה כמה שפחות לחשוב על זה, מתי זה יגיע, אבל יש פעמים שזה בלתי נמנע.

למה אני צריכה ללכת לבד בלילה בערב שישי ואין מי שילווה אותי?

למה אין לי מישהו שיכול לבוא אלי הביתה ונדבר שעות על גבי שעות?

למה אין לי מישהו שיחבק ויגיד שהוא אוהב אותי, שאני הכי מיוחדת בשבילו?

לא משנה מה אני עושה, איך אני מתלבשת או מתנהגת זה פשוט לא קורה.

השבוע גיליתי שאני מרגישה ככה כבר כמה שנים טובות. פתחתי את היומנים שלי מכיתה ז',

הרעיון הוא אותו רעיון רק השפה היא יותר ילדותית מן הסתם.

נמאס לי כבר לבכות על זה וכל לילה אני אומרת שזהו ממחר אני מתחילה תקופה חדשה, טוב לי עם עצמי וזה מה שחשוב.

מעניין מתי התקופה הזו באמת תתחיל...

once in your life you find someone
who will turn your world around
bring you up when you're feelin' down