עוד שבוע אחד עד לגיוס. בשני הבא כבר אהיה בבסיס.

אני מניחה שאין הרבה בנות שמתגייסות להיות לוחמות אב"כ וכל פעם שאני כותבת כאן זה חשיפה עבורי

אבל אני מרגישה שאני חייבת לפרוק רגשות ובעיקר מתחים.

זה מפחיד אותי הגיוס.

פתאום הוא נראה כל כך קרוב ועוד יותר מרתיע.

הבטחתי לעצמי שהשבוע הזה יהיה מלא בחוויות מדהימות אבל האמת היא שלא הכל יוצא כמו שתכננתי.

אחרי טקס הסיום ומבחני הבגרות האחרונים אמרתי לעצמי שהתקופה עד לגיוס הולכת להיות פשוט מאוד נפלאה,

קבעתי לעצמי תוכניות והצבתי מטרות.

לצערי לא כל המטרות מולאו, חלקן כמו נסיעה לאנשהו פשוט התבטלו.

אני משתדלת כמה שיותר לבלות עם המשפחה שלי וחברותי הטובות אבל אני מפחדת שאני לא אספיק לעשות דברים מסויימים

שאני יודעת שעוד הרבה זמן לא אני אעשה אותם.

עוד שבועיים בדיוק אני אהיה על סף גיוס לצבא הגנה לישראל.

אם הייתם אומרים לי, לפני שנה בדיוק שאני אתגייס להיות לוחמת ספק אם הייתי מאמינה לכם בכלל.

אבל ככה זה בחיים, לא? דברים משתנים מהר מאוד.

חשבתי על זה, כן בזמן האחרון יש לי יותר מדי זמן למחשבה, שאני כל הזמן משתנה.

פעם טענתי שחל בי שינוי ענקי ארוך טווח אבל זה לא נכון, כמעט בכל פעם שאני פוגשת מישהו חדש אני משתנה,

כמעט בכל רגע משמעותי בחיים שלי אני משתנה.

אנשים ורגעים שונים הם אלה שמשנים את הסביבה שלי, את האופי שלי.

אני יודעת שאם מלחמת לבנון השנייה לא הייתה כזו משמעותית עבורי לא הייתי רוצה להיות לוחמת.

וכעת אני עומדת בפני שינוי עצום בחיים שלי. אם רק הייתי יכולה לדעת כיצד השינוי הזה ישפיע על חיי.

אני עדיין מפחדת, זה פחד כזה מאוד משונה.

מצד אחד אני כל כך רוצה את השינוי הזה, כל כך מייחלת לבואו.

ומצד שני השינוי הזה כל כך מפחיד אותי, מפחיד שרוב השיגרה שלי תהפוך להיות שונה לחלוטין.

אז אתמול אחרי שכתבתי את הפוסט יצאנו לפאב כזה שבשלב כלשהו הופך למועדון ריקודים,

חברה מהכיתה שלי חגגה שם יום הולדת אז באנו לברך אותה ולבחון את המקום מקרוב.

המקום עצמו היה ממש נחמד, קטן ואינטימי עם מוזיקה מצויינת.

לא שתיתי אלכוהול למרות שלא נהגתי, אני לא הכי מתחברת לזה אז ככה שרק טעמתי מאחרים.

היו שם בנים מסויימים שמצאו חן בעיניי הבעיה הייתה שלא ידעתי מה לעשות כדי למשוך את תשומת ליבם.

חלק מהבנים שהיו שם התחילו עם חברות שלי, איתי לעומת זאת אף אחד לא התחיל.

ואז התחלתי לחשוב אולי יש בי משהו שמרתיע אחרים מפניי ולא ידעתי על כך?

ועכשיו אני אחלוק עימכם משהו ששמרתי לעצמי,

הפעם היחידה בה מישהו התחיל איתי הייתה כאשר רצתי במסלול הליכה ליד הבית שלי, ביום שישי אחה"צ כאשר

הזעתי עם שיער סתור על הפנים. הוא שאל בת כמה אני,הציג את עצמו וביקש את מס' הטלפון שלי.

לאחר שסירבתי והרגשתי שהלחיים שלי נהיות אדומות כמו עגבנייה הוא אמר שזה לא היה קל עבורו לבקש ממני את זה.

כשהמשכתי ללכת לא ידעתי מה לחשוב, מאיפה לי לדעת שהוא לא התבדח על חשבוני?

זאת אומרת למה שמישהו בכלל יתחיל איתי קודם כל? ושנית למה שמישהו יתחיל איתי כשאני נראית כל כך מזעזע?

לא סיפרתי עד עכשיו לאף אחד את מה שקרה, העדפתי לשמור את זה לעצמי.

לפעמים אני קצת מתחרטת שלא ניסיתי להכיר אותו בכל זאת.

למען האמת זה די מלחיץ אותי כל הקטע הזה של מה לעשות אם מבקשים מס' טלפון או מסתכלים עליי יותר מחצי שניה?

מה לעשות?