פּוֹלַנְיָה זה כאן

מרגישה תחושה של עומס יתר. כאילו אני צריכה להילחם בכל החזיתות ואין אחד שמסביבי, רחוק וגם קרוב, שבאמת יכול להבין את זה.

אלו שכאן, לא מכירים אותי מספיק,

אלו ששם, לא מבינים מה זה באמת.

וזה קשה. קשה מאוד.

להילחם בכמות המידע הבלתי נגמרת ולנסות להכניס אותה לראש שמרגיש כל כך קטן. לעמוד מול בוחן ולהרגיש שאין באמת מה לומר לו. ואולי כן. אולי לא. לחפש קצת רחמים. במידה ויש.

לריב עם החבר הכי טוב ופתאום להרגיש שאי אפשר באמת לסמוך עליו.

הריצפה רועדת ואני פשוט מנסה להצליח לעמוד, יודעת שכל צעד קדימה עלול להיגמר בנפילה. מרגישה שכל רגע מתחיל לו התקף חרדה. רק שיבוא כבר. אולי אחרי יהיה יותר קל.

אולי.

עברתי את המבחן שהפחיד אותי הכי הרבה בתקופה זו.

וזה מגוחך, כי אני מרגישה כאילו סיימתי את תקופת הבחינות, שאני אחרי שנה א, כששני המבחנים הכי גדולים עוד לפני. ואין פחד. וזה רע. צריך קצת פחד.

כדי להישער עירניים.

יש מחשבות על שנה הבאה, דברים שנראו סגורים כבר לא כל כך. השותפה העתידית אולי כבר לא.

נראה...

טוב. לימודים לימודים לימודים!

אט אט שגרת החיים שלי נעשית קבועה. קמה, ספריה, קפה עם אל, ספריה, צהריים, ספריה, השבוע - פסטיבל יין, שינה.

יש גם כמה תוכניות שאני רואה.

אני חוששת שהחוסר יכולת שלי להתחייב לתואר אקדמאי תתפוס אותי, ואז תגרום לי לאחד מהדברים הבאים: להביא על עצמי את הכישלון (ראו ערך, כתיבת בלוג במקום לשנן שטויות למבחן בביולוגיה שיש היום), לפרוש בזמן זה או אחר או שוב לפקפק בעתידי והאם הוא הוא שמיועד לחיי.

אתמול, כי היה יום ראשון והספריה הייתה סגורה, דבר שבלבל את סדר יומי המסודר ולמדתי אצל חברה גרמניה. דיברנו על חלומות.

היא אומרת שיש שני דברים - חלומות ורעיונות מטופשים. לפני שהיא בחרה בדרך החיים של סטודנטית לרפואה היא חלמה להיות גנטיקאית באפריקה, אז אבחנו אצלה סכרת והיא הבינה שזה לא ייתגשם. היום היא קורת לזה רעיון מטופש. היא רוצה רפואה, בעל, כלב ושלושה ילדים.

חלום שאני לא מתחברת אליו, אבל אני יכולה להבין איך היא התחברה.

ואז תהיתי. האם שני החלומות שלי, רפואה וחווה צפונית (שאליה הזמנתי את חברתי ואת שלושת ילדיה העתידיים), באמת יתגשמו. האם הם רעיונות מטופשים? ואולי אני בחרתי בשני אלו כי באיזשהו מקום קיבלתי הכתבה חברתית שזה מה שמתאים לי. לא רוצה משפחה, רוצה הגשמה. יש גם כאלו. את מאלו. האמנם?

לפעמים אני מקרנאה באלו שעתידם לא סגור, שהם בלבטים, כי עם כל הקושי והפחד מהלא נודע, אולי זה עדיף על ללכת במסלול ארוך שהוכתב לי עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב. או אולי קצת אחרי.

לפני מספר ימים החלטתי החלטה קיצונית. אני לא נוגעת יותר באל. חיבוק של שלום ושל פרידה וזהו. בלי ליטופים, בלי נעימים. אני תוהה מה תהיה התגובה שלו לזה. הגעתי למסקנה שאני מספקת אותו יותר מדי. קשובה, נחמדה, מלטפת, מבשלת. כל מה שהוא צריך, ובלי שום התחייבות. ואני חושבת שחוסר הביטחון שלי בכל מה שקשור אליו נובע מכך שהוא נמצא במקום מאוד נוח שבו הוא לא צריך להחליט כלום וכך אני, המאפשרת, נמצאת בפינה שלא נוח לי בה.

לפחות הוא קנה לי כתר.

עכשיו חוזרים ללמוד. כדי שההחלטה לא תיעשה בשבילי.