היה לנו טוב, טוב מדי. כנראה הרגשנו עילאיים, לא אנושיים.. על-אנושיים.
זלזלנו בבריאות, בחיים, ביכולת לנשום, לראות, לגעת, להריח, לחייך, לצחוק, לבכות, לשמוע, להאזין, להקשיב, להבין.להרגיש. הכל היה כלכך מובן מאליו. לא חשבנו שברגע אחד כל מה שבנינו במשך שנים יכול לקרוס, ליפול ולהתפרק.
ניסיון להחזיק בשלמותו משהו סדוק, לתת את כל האנרגיות בשביל משהו שעתיד להשבר ממילא.
ואתה יודע שזה בכל מקרה יקרה בסוף..אבל אתה לא מרפה, בכל זאת לא מרפה. לא מוכן להשלים עם העובדה, לא מוכן להכנע לגורל. מאכיל את עצמך בשקרים עצמיים שעוד יש מה לעשות, שיש פתרון. שאפשר לתקן את זה, שאפשר להחזיר הכל לקדמותו. מה יותר חזק? המודע או התת מודע?
אולי תצליח להדביק את הרסיסים שיישברו, אבל הסדקים.. הסדקים נצחיים יישארו, כמו צלקות. פצעים שלעולם לא יגלידו.
חריטות עמוקות שיעידו על כל מה שעברנו, חתכי-ענק עם דם בלתי נראה שישברו כל לב שעדיין שלם, רק מעצם המראה העגום.
האמנם ניתן למנוע את המצב? לרפא יבלות? יש תמימים הסבורים כך.
עם הזמן הם יבינו את האמת הכאובה, ימים יגידו שהשקפת העולם שלהם פגומה אולי, אופטימית אולי, אך בוודאי תמימה. זה כמו.. כמו לנסות לעטוף בשתי ידיים קטנות ואנושיות אגרטל עצום, יפייפה, רחב, מכיל כלכך הרבה פרחים מקסימים ומים, מדהים, צבעוני ו..שבור, לנסות להעמיד אותו ולהשאיר אותו שלם.. עתידו להתפרק וליפול. ואתה מודע לכך. אבל קשה לך להסתכל למציאות בעיניים.
"בואו נכסה את המציאות בשמיכה ורודה ונמשיך להזיק לעצמנו" אמרת.
אז כיסינו.. ואנחנו ממשיכים בדפוס הרגיל.
כבר קשה להרים את המבט ולראות פשוט תכלת כחול וצלול עם כמה כתמים לבנים, קשה לחפון באמא-אדמה ולגלות קרקע דשנה ובריאה ביד, שצבעה חום כהה, קשה לעמוד בשומקום ולשאוף אוויר הרים צלול כיין.
עכשיו צריך לחפש בנרות אחר פיסת השמיים התכולה הזו, שאנו משתוקקים לראות כמו פעם. עכשיו צריך לקדוח, להגיע אל מתחת למדרכות ולאבנים שאיזושהי חברת בנייה מנופחת סללה, כדי לגעת במעט קרקע לחה, במעט קרקע עם חיים. עכשיו צריך להסתובב עם מסיכות אב"כ בכדי לשאוף אוויר צלול.
אנחנו כבר השלמנו עם המצב.. ומה איתך, אלוהים?
אלוהים, העולם מתפורר לרסיסים.
נכתב בעקבות רגשות מעורבבים מדי, מחשבות מתרוצצות מדי, דאגה מופרזת מדי, וכל מיני מקרים שונים מדי...
רפואה שלמה, איש יקר 
הגעתי סופסוף לנקודה בה אני שלמה עם עצמי ועם מה שאני עושה, ואפילו גאה בעצמי.. אבל עכשיו יש לי בעיה עם כל מה שקורה סביבי. עכשיו אני כבר מפקפקת באנשים שמלווים אותי, בצורה בה אנשים רואים אותי.
מפקפקת בכל מה שקיים, בהווה ובמיוחד בעתיד. עכשיו רק העבר נשאר בטוח. תמיד אמרתי שזכרונות זו המתנה הכי אכזרית שהחיים יכולים לתת.
כמה צריך להתפלל כדי שהכל יישמר וישאר בדיוק כמו שהיה?
כנראה שנמשיך להתפלל לחירש למעלה, אומרים שהוא שומע כל אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
