תודה להוריי שהביאוני עד הלום=]

אז...

הכלב שלי מת.

באדי.

כל כך עצוב. כל כך.

לא סתם כתבתי את הכותרת הזו - רק בעלי כלבים יכולים להבין אותי.

שמונה שנים מהחיים שלי. פאקינג שמונה שנים. זה בדיוק שלושת רבעי מחיי. שמונה שנים לצאת מהאוטו בחנייה ולשמוע את הנביחות שלו. שמונה שנים להיכנס הביתה ולדעת שהוא יהיה בפתח הדלת, מקשקש בזנב ונובח בשמחה כל כך גדולה, כאילו בזה הרגע הנחיתו לו אספקת סטייקים לכל חייו. שמונה שנים של ליקוקים רטובים, של ליטופים חטופים, של טיולים ושל המון, המון, המון המון אהבה.

ופתאום בלי.

טוב, אז עם נביחות, כי יש לנו עוד כלבה. אבל זה נביחות אחרות, ליטופים אחרים, ליקוקים [וכמעט שאין] אחרים, אופי אחר, כלב אחר.

פשוט קשה לי לכתוב, אין לי מילים מתאימות לתאר הכל.

בלילה האחרון שלו, שנייה לפני שהתעוררתי (מוקדם בבוקר למרות שזה היה יום שבת) חלמתי שהוא הולך מאחורי הספה שישנתי עליה. עדיין צולע, אבל בכפותיו הקדמיות מחזיק בכדור ומזמין אותי לשחק. התעוררתי שנייה אחר כך, וחצי שעה ישבתי על הספה והבטתי במקומות שונים בבית שהוא אהב לרבוץ בהם. בשלב הזה הוא היה כבר בבית החולים הוטרינרי, מחלקת אשפוז, טיפול נמרץ.

באותו בוקר הלכנו לבקר אותו בבי"ח. במיוחד לבשתי בגדים וורודים, כדי להראות לו שאני אופטימית. אפילו לקחתי לי לק ורוד בהיר, כדי למרוח על ציפורניי אם נמתין לפני שנראה אותו.

מהרגע שהתעוררתי, גוש גדול חנק לי את הגרון. הוא הוקל מעט אחרי שבכיתי בבית החולים לפני שנכנסנו לראות אותו.

אני מעדיפה לדלג על הקטע בבית החולים.

לאחר שיצאנו מבי"ח, נסענו לבית הפנקייק. שם, על הפנקייק שהזמנתי, כתבתי בסירופ שוקולד את השם "באדי". השקנו כוסות ואמרנו "לחיי באדי".

חזרנו הביתה, ראינו טלוויזיה. פתאום אני רואה את אבא מתיישב על הספה, מנתק את הפלאפון, הבעת פניו עגומה.

"אין באדי יותר."

אחותי הקטנה, שלא הבינה את כוונותיו, שאלה "מה?"

"באדי מת. באדי מת". באותו הרגע פרצנו אני, אמי ואחותי בבכי. נשארתי בסלון כדקה ועברתי לחדרי, מנסה לעכל את המילים, את המשמעות.

באותו לילה לא ישנתי. ישבתי עם אבא ודיברנו כל הלילה.

מסתבר שבאדי היה גיבור. אבא סיפר, שאחרי שראינו את באדי ולקחתי את אחותי לגינה שמחוץ לבי"ח, אבא נכנס שוב לראות את באדי. שם, באדי פלט יבבה חנוקה. מנסה להסתיר כמה הוא סובל, מנסה להיות חזק. במשך כל השנתיים האלו של סבל, באדי לא השמיע ציוץ חוץ מנביחות. באותו הרגע הבנתי עד כמה הוא סבל, ועד כמה היה גיבור.

מה שהצלחתי ללמוד שבאדי, היא האהבה של החיים. למרות כל הסבל שלו, המחלות והקשיים, הוא המשיך לקשקש בזנב כשנכנסנו הביתה, לנבוח מדי פעם, ובהשפעת הכלבה השנייה, הצעירה יותר, אפילו התחיל לכרסם ניירות טואלט, מה שלעולם לא עשה.

מאותו הרגע העגום שבו הבנתי שבאדי הלך ולא ישוב, קלטתי עד כמה פתטית הייתי עד לאותו רגע. שטויות קטנות שכל כך לא חשובות נראו לי כמו מכשול ענקי. ב-ו-ל-ש-י-ט. מאותו רגע, למדתי באמת להעריך את החיים, מדברים גדולים ועד דברים קטנים ולא חשובים, כמו ריחות, מראות, רעשים... דברים קטנים ושנראים לאנשים רבים כמובנים מאליהם. שום דבר לא מובן מאליו.

באדי לימד אותי עד כמה החיים חשובים. כמה שהוא העריך את החיים, כמה שהוא נהנה, הפיק טוב מכל דבר. המשיך בחייו למרות הכל.

היום עברו בדיוק שבועיים מיום מותו.

זה לזכרך, גיבור אהוב שלי, מלאך גיבור, לזכרך.