בעקבות השמש

וואו!

אני זוכרת שביום הראשון, אחרי שכבר עלינו והלכנו וירדנו את הר ארדון שאלתי את חברה שלי "איך אנחנו מעבירים פה עוד חמישה ימים? זה בחיים לא יגמר!" פאף! נגמר השבוע הטוב ביותר בחיים שלי.

לפני המסע ישנתי בין 14:00 ל 14:10 וזהו. להרדם לא הצלחתי, אולי בעצם לא ניסיתי. התחלתי לצרוב תמונות מהבית, את החבר שאני לא אראה שבוע, את המשפחה.......

הגענו ב 00:00 לבית הספר. אבא כמעט נפל ביחד עם התיק מהאוטו, אמא ישבה באוטו, חיבוקים אחרונים ונתראה שבוע הבא.

מה אני מתרגשת? מה ההורים מתרגשים? כבר לא הייתי שבועיים בבית, כבר ישנתי במדבר, כבר עשיתי כאלה דברים.

שלום לחברים, לחברות, היי המדריך! מה אתה עושה פה?! וואלה?! איזה כיף שאתה יוצא!

מה קורה ליאון? למה אתה נראה עייף (למרות שידענו את התשובה המשכנו לשאול כל יום).

טסה שעה, הבנים התחילו להעמיס את הכל, מה קורה דוידי מלך ישראל?! טוב נשתוק ונלך לישון יש לנו נסיעה ארוכה מאוד מאוד.

חשוך, כולם בהיי מטורף ואני לא מפסיקה לדבר. ולצחוק. בחיים לא צחקתי כמו שצחקתי במסע הזה.

בחיים לא הייתי כל כך צינית, כל כך חדה, כל כך חושבת, כל כך פעילה וכל כך ערה.

בחיים לא ראיתי את השעה 3:24 AM על הצג של הפלאפון....

עצרנו בבית קמה וכמובן כולם התנפלו על החנות של התחנת דלק, אני קניתי שני מילקי וצ'יפרתי את הנוכל באחד (:

תעלו לאוטובוס ותלכו כבר לישון!!! חלאס! עוד לא התחיל הטיול אתם כבר משגעים אותנו! (אני בטוחה שזה מה שהמורים המלווים היו אומרים אם לא היו מפטרים אותם אח"כ)

בחיים לא הייתי ערה כל כך הרבה שעות ברציפות, בחיים לא ידעתי כמה יום יכול להיות ארוך

בחיים לא צילמתי כל כך הרבה!

איזו זריחה מדהימה, יאללה מעגל ראשון של גוש א'!

המדריכים פצחו בשירה, ניגונים וריקודים ויאללה כובשים את הר ארדון, מה שהיווה משימה לא פשוטה בכלל,

אבל אני צריכה להיות חזקה בשביל החברות שלי, הן סומכות עלי. "בואנה נופר את נראית כאילו את עושה את זה כל הזמן" אמרה לי מישהי מי"א 2, ואני חושבת לעצמי- אין לך מושג כמה את טועה, מחייכת ודוחפת אותה למעלה.

לא הלכנו חמש דקות וחברה שלי בוכה. קשה? אני יודעת. אבל הנה תסתכלי כמה עלינו! תשתי מים ובואי נעלה למעלה, אני אעשה לך מסג' לברך. רוצה ברכית? זה יעזור לך! קטן עלייך יפה שלי!

כבשנו את הפסגה.

עכשיו יורדים.

איזו ירידה מדהימה! לא הפסקתי לצלם, כמעט החלקתי על אנשים ואני בטוחה שאם לא הייתי חושבת המצלמה כבר היתה מחכה לי למטה. מפורקת.

התלכלכנו כולנו, מרוחים באבק על כל שערה וכל ריס וכל פיסה של עור ולא ראינו לאן אנחנו הולכים. שתינו חול ואכלנו חול ונשמנו חול עד שהגענו למטה.

אופירי למה את בוכה? כואב? בואי אני אתן לך יד, אפילו שתיים! תלכי איפה שאני הולכת, תדרכי בדיוק כמוני! לאט לאט בלי לחץ אנחנו נצליח. תשתי מים ונרד. איזו גדולה יצאת, אופירי!

משימת התבודדות. ליעד התותח קורא לנו ללכת לכיוון גבעת חרוט. לא בעיה!

לבד. אוי, כן בעיה. אני לא יכולה שלא לדבר! ללכת לבד במדבר? כמה שאני אוהבת אותו הוא המלך כאן, הוא החזק ואני מכבדת אותו. המדבר יכול לעשות בי מה שהוא רוצה אם לא אהיה קשובה לו.

18 וחצי דקות הלכתי לבד, חשבתי על עצמי, על היותי יהודיה, על היותי ישראלית, על המסע, על הצבא, על החבר,

על למה אני פה ומה אני רוצה לעשות עם עצמי.

הגעתי וחיכינו לכולם, הורדתי נעליים והתענגתי על הרוח שדיגדגה לי את האצבעות ברגליים.

חמש דקות ומשהו ישנתי והתחלנו לדבר על המשימה הלא פשוטה הזו, הלכתי להתפשיר בשמש והתחילו לדאוג שאני חולה (:

טוב הגיע הערב. כולה חמש וכבר חושך. הסתכלתי לשמיים ונפעמתי כמה כוכבים יש שם למעלה. איזה יופי במדבר שלנו.

הסתכלתי על הירח וראיתי את צדק ומאדים אאל"ט חותכים אותו בקו ישיר עם העיניים שלי. מחזה של מדבר. יא-אללה!

הגענו למחנה אוהלים מוכן ומסודר, למרק חם וטעים בסיר לוהט וענק, לשקט של המדבר ולשירותים הכי טבעיים בעולם - חול!

הבנים עזרו לנו להגיע לאוהל עם כל הפקלאות, החברות שלי עצבניות וקשה להן ומתחילות לריב, בסוף איכשהו מסתדר ומתחילים להבין שקר, הקור חודר לעצמות וכולם עוטים על עצמם גרביים ועוד גרביים, וכפפות וצעיפים וכובעים ומעילים,

אני עוטה על עצמי חרמונית וחיה כמו מלכה.

ויתרתי על השק"ש לטובת חברה אחרת, ובאמת שלא קרה לי כלום.

טוב יאללה, רעבים! בואו נכין אוכל! הפכו אותי איכשהו לאחראית מטבח אז קדימה לעבודה! את! חותכת עגבניות!

את אתה ואת חותכים את המלפפונים, חן חותכת בצל עם אופיר, הן מבשלות את הפסטה, חן ואני על הרוטב, שיצא בנזונה.

אחלה אוכל, לא נשאר כלום, אתה אתה ואתה הולכים לשטוף. למה? כי אנחנו בישלנו!

מעגל לילה ראשון, קצת על הגיטרה עד שכולם מזיזים את התחת שלהם מהאוהלים והאוכל

בוקר טוב!! איך ישנתם? על הפנים? לא נורא, היום ישנים במאהל בדואי.

חברה שלי ישנה עלי באלכסון ואני קמתי בלילה וגרבתי עוד זוג גרביים ונעליים כי הייתי בטוחה שהרגליים נשרו.

עברנו את פרעה - נעבור גם את זה.

אני מנסה לספר את המסע לפי ימים אבל לא הולך לי, מזל שיש לי את התוכניה על המחשב.. תסלחו לי טוב? אני עדיין בהתרגשות מזה שנגמר ):

טוב קמנו, התקפלנו, מעגל, נץ-קפה ראשון, משימה ומתחילים לטפס על הר מטורף שלא נגמר ומפחדים להסתכל למעלה לראות עוד כמה נשאר לנו או מתי אנחנו מתגלגלים למטה. עברנו את זה והתחלנו ללכת על ההר, כמעט על הקצה ופחדנו ליפול, אבל איזה נוף! איזה אוויר נקי! מדהים! ירדנו לכיוון פרסת נקרות שמוכרת לי, ומשם כבר היה הרבה יותר קל.

לקראת הערב הגענו לממשית למאהל בדואי. אוכל מעולה. בנות בצד אחד בנים בצד שני, תיכף מתחיל מעגל מתופפים שהיה ממש מגניב! פאנטם! סוף סוף אני רואה את הכלי המדהים הזה! פסיכודלי משהו. אדיר.

מקלחות! מראה חדש ומלבב אחרי כמעט יומיים במדבר. מצחיק ומוזר בו זמנית להתקלח רק עם כפכפים לרגלי... בחושך XD

סיפרו לי שכמעט נשרף המאהל בלילה אחרי שמנהלי המקום התעקשו להשאיר את המפזר חום הענקי דולק. בקטנה!

טוב הגיע היום השלישי למסע ואנחנו אחרי מקלחת ואחלה ארוחת בוקר מקבלים את החולצה של המסע (יפיפיה ונוחה!)

וכבר אנחנו בדרך לדימונה להתנדב בכל מיני מקומות. אנחנו התנדבנו במעון רב נכויות. בהתחלה נרתעתי קצת, אבל זרמתי עם כולם והיה מדהים. שרנו, רקדנו, שיחקנו כדורגל, קיבלנו מתנות אפילו! מרגש ומיוחד.

אחרי ההתנדבות היינו בניווט חברתי בדימונה, ואני התחרותית יצאה החוצה ולצערי עצבנה כמה אנשים בדרך. עבר.

משימת צילום - הצטלמנו עם כל מי שנתבקשנו: מבוגר, ילד עם חולצת בית ספר, מישהו מקהילת העבריים, סבתא מרוקאית, שומר, איש עם זקן ואיש עם כובע ובטח שחכתי משהו.

יש לי מוח מתוחכם אז במקום לבצע את כל המשימות הסתכלתי דף אחד אחרי והבנתי לאן אנחנו אמורים ללכת. היה מצחיק ומגניב.

קיבלנו ארוחת צהריים בחמגשית ועל כל אחת מהן מדבקה שעליה כתוב כמה עניים יש במדינה וכאלה, העיקר לפקוח לנו את העיניים.

בערב נסענו לעין צורים, ובא לי דז'ה וו וידעתי שהייתי פה עם ההורים. אוכל מעולה, מלא על הגיטרה, אחלה חדר ליד הבנים של הכיתה וליד חדר מועדונית כזה עם מזגן לפרצוף, חיברנו את המחשב ורקדנו עד שתיים כמעט.

יובי ואני קיבלנו אישור לשבת במשרד של מנהל המקום והעלנו תמונות לאינטרנט וכתבתו להורים ולחברים כמה שכיף ושמתגעגעים ושמי שלא יצא הפסיד.

בבוקר עד שהעמסנו את הכל ישבתי עם הגיטרה וניגנתי ושרתי ולאט לאט מלא בנות הצטרפו והיה מגניב.

ויטלי (אחד האנשים היותר מדהימים שפגשתי. רק לראות אותו עושה לי טוב ושקט על הלב, הענווה של הילד הזה, הצניעות. אין אנשים כמוהו) צילם אותי ואני נשמעתי בטלפון שלו כמו צפרגע גוססת (גם לא בטלפון שלו..) אבל היה כיף.

יום חמישי נסענו לתל עזקה, קצת על דוד וגליית ושרנו את השיר של כוורת.

היה מרענן לראות נופים ירוקים ולמצמץ מהרוח המטורפת שהיכתה בפרצופנו בלי להפסיק. מרענן, זאת המילה.

משם יצאנו לקסטל, הרבה היסטוריה שצריך לדעת ודיברנו על המדינה ואני חטפתי עצבים על האדישות ועל הקלות שבה אנשים מוכנים לוותר על המדינה בשביל התחת של עצמם, במיוחד אחרי זה שהם התפרצו על המדריך שהניח ספר תנ"כ על הרצפה וצעקו שהמדינה שלנו כי ככה כתוב בתנ"כ הקדוש (והחשוב כמובן. לא מזלזלת בספר החשוב והמשמעותי ביותר בעולם)

התעצבנתי ויצאתי מהמעגל והתפרקתי וחזרתי לעצמי תוך עשר דקות וזה היה מוזר, אבל ככה אני. אף אחד לא שם לב אפילו.

רק אחת שנכנסה לשירותים באמצע שחברה שלי חיבקה אותי את החיבוק הכי אמיתי בעולם, יצאה והצטערה ממש שהפריעה לי להתפרק. בקטנה אחותי, כבר מאחורי. (:

הגענו לירושלים ואנחנו תיכף יוצאים לערב מסע ישראלי באולם דוד ילין עם מסע ישראלי צפת.

היה מרגש ושרנו את "יחד" בשפת הסימנים וכולי הייתי צמרמורת. ערב רעל מטורף ומדהים ונהנתי מכל שניה.

יום שישי הגיע ואנחנו נוסעים לגבעת התחמושת. אבא התקשר וסיפרתי לו והוא נכנס לויקיפדיה והתחיל להקריא לי על מה שהיה שם כדי שאני לא אעשה פדיחות אבל במילא לא שאלו וסיפרו על זה בטקס אז לא היה צריך (:

לא הפסקתי לצלם את הדגל הענק שהתנוסס מעל העצים של גבעת התחמושת. היה מצמרר וניסיתי לתאר לעצמי את מה שהלך שם וכמובן שזה לא אותו דבר, אבל רק המחשבה על זה גרמה לי לגאווה בחיילים שלנו ובצבא שלי.

היה מעגל שמרכזו שאל מה היה גורם לך לרדת מהארץ שהיווה המשך למעגל מהקסטל יום קודם.

גם בו ממש התעצבנתי וזעמתי וכולי התמאלתי מחשבות ויצאתי החוצה אבל לא שמו לב כל כך כי כבר התחילו להתפזר האדישים.

הייתי כל כך עצבנית ולא יכלתי להרשות לעצמי להתפרק שוב, חברות שלי צריכות אותי חזקה ואיתנה בשבילן.

אז החלטתי לשתוק. והלכתי לאכול ממש בצד והסתכלתי על הנוף מהגבעה והדלקתי אפילו את הפלאפון ושמעתי מוזיקה, העיקר להתנתק מהעצבים, ואז מקסים בא והבהיל אותי וקרא לי לבוא לשבת עם כולם אז באתי וישבתי ממש בצד ולא בדיוק הקשבתי בטקס, התרכזתי בעצבים שלי ואיך אני הופכת אותם למשהו חיובי ושתקתי עד שהגענו לאכסניה וחברות שלי חשבו שאני כועסת עליהן או שאני לא מרגישה טוב ורק סימנתי להן שאני עייפה ואף אחד לא הבין למה נופר שותקת. זה מחזה מוזר.

את הרעיון לשתוק שאבתי מויטלי, שכמו שכתבתי, רק להסתכל עליו גרם לי לשקט נפשי והצלחתי ועמדתי במשימה הזו.

צהריים באכסניה ותיכף נכנסת שבת ואנשים שרק הכרתי שיכנעו אותי לשמור עליה.

ואת האמת שזה מרגיע והכל באיזי ובלי לחץ, אבל לא הצלחתי כי בטעות, מרוב געגוע פתרתי סודוקו ותשחץ שהיה ממש קל להפתעתי.

כולם התלבשו יפה, מריחים שבת ויוצאים לכותל המערבי. צילמתי עד כניסת שבת. הייתי חייבת.

עשינו הבדלה בכותל במעגל ענק עם הבנות מצפת והיה נחמד. לא התחברתי לקטע של הפתקים בכותל כי נראה לי חוצפה לבוא לאלוהים בדרישה שאני לא מאמינה באלוהים.... "כפיות טובה" כמו שאמרה עדי שיודעת להתבטא הרבה יותר טוב ממני ולמצוא את המילים הנכונות.

אבל נרות שבת הדלקתי. והתפללתי בשביל סבתא שאני כל כך מתגעגעת אליה ובשביל שלום המשפחה שלי ובשבילי ושלא יהיה עוד חולי.. ועדי סיפרה לי שחברה שלה לא ידעה לברך כי היא חילונית אבל היא אמרה לה להתפלל בשביל עצמה,

היה מרגיע. הסתכלתי על הכותל ועל האנשים שם - היהודים החילונים, הדתיים, הדוסים, החיילים, הצנחנים, התיירים, החברים שלי, החברות שלי שכל כך התחברו וכולם הפכו לגוש אחד חזק של יהודים ישראלים אוהבי ישראל שכל אחד בדרכו מוכן לעשות הכל למענה וזה היה חזק.

דיברתי עם לריסה ועדי המון זמן עד שכולם חזרו מהכותל ואני פשוט מאוהבת בבנות האלה, כל אחד מיוחדת בדרכה שלה.

ובגלל שאנחנו שומרים על השבת בפרהסיה הלכנו עד לאכסניית רבין ברגל ודיברתי עם מלא אנשים ואפילו החלקתי על האבנים המעצבנות משהו של ירושלים וצחקו עלי אבל בקטנה.

ולא נוראית ההליכה של שעה וחצי כי בסוף היה אוכל וקבלת שבת אדירה שהעבירה בי צמרמורת וישבתי עם סושי ואריק לשולחן והיה מצחיק כי שניהם מפוצצי אגו - אריק על הקראטה שלנו וסושי על הג'ודו.

הדבר היחיד ששיגע אותי בשמירת שבת היה שלא יכלתי לנגן! אל התגברתי על עצמי אבל חייתי עם זה (:

אני לא זוכרת מתי בשבת אבל ביקשתי מליעד ספר תנ"כ כדי לקרוא את פרשת השבוע.

פרשת "ויצא" שחצי ממנה מספרת על הולדת בניו של יעקב.

והתגאיתי בעצמי שאני יכולה לקרוא בתנ"כ ולהתעלם מהדת לרגע ולהנות מהסיפורים ואמרתי לקסה שעכשיו בטח אני אסתכל על התנ"כ אחרת.

בשבת, שכמעט מריחים את הבית קמנו באיזי והלכנו לגן הורדים. להפתעתי (ולהפתעת ליעד מסתבר) ישבנו כולם במעגל בלי להתלונן, חוץ ממני שעשיתי פרצוף בגלל שיושבים על דשא ואני אלרגית ולאון הביא לי את הסווצ'ר שלו, העיקר שאני לא אצטרך בית חולים או משהו בסגנון.

היה מעגל יפה וכל אחד התבקש לספר מתי הוא הרגיש יהודי. אז סיפרתי שכשטסתי לאמסטרדם והייתי בבית אנה פראנק ושהייתי בבית הכנסת הכי יפה וגדול שראיתי בחיים שלי בציריך אאל"ט ושאילן רמון ז"ל טס לחלל והתמלאתי גאווה.

והקראתי קטע מהנאום של עזר וייצמן שהיה חזק והעביר בי צמרמורת ושמרתי אותו כמובן.

וחזרנו לארוחת צהריים ולמעגל סיכום שהיה מיוחד. ליעד פתח שקית מלאה בשקיות מלאות בשוקולדים ואמר לכל אחד לקום, לקחת חבילה ולהודות למישהו אחד. בת-אל קמה ראשונה והודתה לי על השיחה שלי איתה יום לפני וחיבקה אותי והסמקתי.

ואני לקחתי חבילה ורציתי לתת לליעד אבל איחרתי את המועד והבאתי לליאור ואמרתי לו "תודה שיצאת לטיול" וברחתי.

ואח"כ היינו צריכים להודות שוב, אבל לוותר על החבילה וזינקתי על ליעד ישר ואמרתי לו "תודה על אחד השבועות היותר טובים בחיים שלי". רציתי להגיד "השבוע הכי טוב בחיים שלי" אבל הסתבכה לי הלשון...

ולקראת הסוף ביקשתי רשות מליעד לשאול משהו ושאלתי את המעגל האם רק אני לא רוצה שהמסע יגמר. לא שאלתי אם רק אני לא רוצה לחזור לבית הספר, שאלתי האם רק אני לא רוצה שהמסע יגמר וכמעט בכיתי. הדמעות נחנקו על ידי המוח בשלב הזה......

ליעד אמר לנו לשכב על הגב ולעצום עיניים ולנשום ולהדבק לרצפה ועיכל ביחד איתנו את המסע שהיה אדיר.

בר וסושי נחרו ואני נחנקתי מצחוק אבל התגברתי על עצמי ונשמתי. קמנו כל אחד בקצב שלו וסיפרנו מה היה היום הכי משמעותי במסע.

אני אמרתי שהיום הכי משמעותי היה לי בקסטל וליעד קטע אותי ואמר שהייתי עצבנית והסתכל עלי במבט... לא יודעת, יפה כזה...

ואמרתי שכן הייתי עצבנית אבל ביום הזה הבנתי כמה החברות שלי חשובות לי והסתכלתי על קסה והיא הסתכלה עלי והסתכלתי על בת-אל אבל היא לא ראתה.. ואמרתי שהבנתי כמה אני צריכה להיות חזקה בשביל החברות שלי וכמה חשובה לי הארץ והמדינה וכמה שאני צריכה להיות פה ולשמור על המדינה ולחיות פה ולמות פה וליעד נתן בי מבט מיוחד וחייך ואיזה חיוך חמוד יש לו וממש התרגשתי.

כולם התחילו להתפזר וליעד חילק חיבוקים ואני נשענתי על נופר מאחורה והתחלתי לבכות וביקשתי שתחכה רגע ולא תקום לחבק את ליעד ורק רציתי שכולם ילכו ושאני אסיים לבכות וליעד חיבק אותי ונתן לי נשיקה ואמר לי "תודה" ואני רק בכיתי עוד יותר.

ודני לא הבין מה נפל עלי ונבהל ונופר גם וחברים שלי חיבקו אותי וויטלי היה בשוק ולא האמין שאני בוכה. אבל קורה. גם לחזקים קשה.

ובערב חיבקתי את ויטלי חיבוק ענק וביקשתי סליחה שהוא ראה אותי בוכה והוא רק חיבק אותי יותר חזק וכמעט נחנקתי.

וזה לא שאנחנו לא נתראה עם ליעד יותר, הוא מורה בחטיבה בבית הספר אבל זה היה אחר לגמרי. הוא נשמה הבנאדם.

נזכרתי שהמורה שלי לשעבר לספורט אמרה לליעד בנוכחותי כמה שאני חסרה לה בשיעורים וכולי הובכתי והסמקתי והיא רק דיברה מהלב ואני בדיעבד, כמו מטומטמת, לא קמתי וחיבקתי אותה. רק אמרתי תודה. אני חייבת לה.

היה מיוחד לצאת עם המורים ולראות את השינוי שעבר גם עליהם, איך כל הדיסטנס נשבר ונהיינו יחידה אחת וכולם ראו את החוזק של כולם והחולשות של כולם ושל והמורים שלנו ולדבר איתם דוגרי בגובה העיניים ולצחוק איתם ועליהם ולחטוף קצת בחזרה. (:

בשבת בערב, בחמש ועשרה וקצת טסתי לחדר ולקחתי את הגיטרה וניגנתי ושרתי באולם המרכזי והצטרפו מלא בנות והתחלנו לצעוק את השירים מהלב וזה היה מדהים והייתי עם צמרמורת.

היה טקס סיום אח"כ ואז כולם לאוטובוסים ותפסתי דף ועט וכתבתי לליעד מהלב וכמעט בכיתי שוב. אבל לא!

עליתי לאוטובוס ושמתי עליו את המכתב ככה על החזה כמו שבנים נותנים צ'פחה לחברים והוא לא הבין ונעלמתי לשבת ליד סושי. ותוך שניה הוא בא וחיבק אותי ונתן לי נשיקה וגירד לי עם הזקן שלו והתחלתי לבכות שוב ודני כעס עליו שגרם לי לבכות ואני הרגשתי טיפשה ונאהבת ע"י החברים שלי בו זמנית.

שמחתי שליעד נוסע איתנו הביתה וישבתי איתו ברוב המוחלט של הנסיעה שעברה מהר מידי ודיברנו והוא התקשר לאישתו ואני לחבר ודיברנו על החבר ועל המדינה והוא איש שיחה נהדר ואני אוהבת את זה ולא משנה שהוא גדול ממני בעשרים שנה כמעט

נופר אני עדיין חושב שלא דיברת מספיק, אמר לי בערך ככה ליעד, ועניתי לו שלא רציתי לחפור יותר מידי כי תמיד יש לי מה להגיד ואין לי מעצורים.

והוא אמר שאנחנו צריכים לעשות יותר. "מי זה 'אנחנו'?" שאלתי והוא אמר לי בערך ככה - אתם כבני נוער ואת בכלל. למה את לא במשצ"ים בעצם? ואני כולי התרגשתי מהמילים האמיתיות שלו ואמרתי שנראה כי זה דורש ממני די הרבה אבל זה אדיר.

ובכל השבוע המדהים הזה המלווה ע"י ליעד השפיץ התחזקה דעתי עוד יותר בקשר למה שאני רוצה לעשות בחיים שלי:

חינוך. בין אם כמורה או בין אם כמאמנת בדוג'ו בפריפריות ובין אם כסמפאית או אולי פוליטיקאית או סתם אחות גדולה או חברה או קולגה לעבודה...

ואני זוכרת שבטקס סיום העבירו משובים וכתבתי על הכל שהיה הכי טוב ובהערות כתבתי שנתראה אחרי הצבא.

כן אני אחזור להדריך במסע ישראלי ואעשה את מה שאני אוהבת ואחיה את מה שאני אוהבת - אחיה את הארץ שלי!

והדבר הכי חשוב שלמדתי במסע ישראלי לתוך עצמי זה כמה חזקה אני יכולה להיות, כמה אני מוכנה להקריב בשביל החברות שלי ובשביל המדינה הזאת וכמה חשוב לי להיות פה ולהשפיע.

כמה חשוב לי להשפיע על האנשים שמסביבי ולהראות להם כמה גדולים הם יכולים לצאת ושאסור לוותר כל כך מהר כי ניכחד ואנשים ישמחו מזה ושאין לנו ארץ אחרת ושאני בן אדם טוב בסך הכל ואמרו לי שאני מגניבה ומיוחדת אז כיף לי (:

ורוב המסע הזה היה חיבוקים. חיבוקים של חצי דקה ככה עם חברות חדשות, חברות ישנות, סתם כאלה שאני מכירה יומיים.

ובאמת נהניתי לחבק וחיבקתי מכל הלב וכל מי שחיבקתי אמרה שכיף להתחבק איתי וחזרה לעוד חיבוק קצר והסתכלה לי בעיניים וחייכה וזה עשה לי את הטיול. הבנתי כמה אהבה יש בי וכמה קל לתת אותה ושבעצם היא לא נגמרת אף פעם ואמרתי לכל אחת ששאלה או לא שאני פה תמיד לכל דבר וגם אם זה לא נראה.. ואם צריך אני אחבק כמה שרוצים ומתי שרוצים ואין לי בעיה שיוציאו עלי עצבים ובכי ובקללות כי אני יודעת להפוך את הכל לדבר חיובי - חיבוק!