סתם עוד פאנפיק.

פרק 18

שכבתי במיטתי, מנסה לישון קצת.

לא הייתי עייפה בכלל, אבל לא היה לי כוח או רצון לעשות שום דבר אחר. לא בכיתי, היה לי נמאס מלבכות.

הסלולארי שלי צלצל שוב ושוב, וכל השיחות היו מספיר. השיחות התחילו להיערם.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע שיחות...

היא בטח רצתה לדעת למה לא באתי לבית הספר היום.

התהפכתי על הגב ובהיתי בתקרה.

לא יכולתי לסבול את התחושה הזאת של חוסר הידיעה של מה שהולך לקרות.

לא רציתי למשוך כל כך הרבה תשומת לב.

לפתע שמעתי את הסלולרי שלי מצלצל שוב. חטפתי אותו מהשידה והבטתי על הצג.

זאת לא הייתה ספיר, זה היה מספר אחר, שאין לי ברשימה.

הייתה לי תחושה שאני צריכה לענות.

"הלו?" ניסיתי להישמע רגילה ככל האפשר.

"גבי?" הקול הזה היה מוכר לי.

"כן?"

"היי, זה ברנדון. זוכרת אותי?"

ברנדון יורי. זה שתמיד יכול להעלות לי חיוך על הפנים. חייכתי.

"כן, בטח. מה שלומך?"

"מצוין, ואיתך?"

"בסדר." אמרתי, למרות שזה היה רחוק מכך.

"תקשיבי, מקרינים היום את 'הארי פוטר 5' בקולנוע, רוצה שנלך ביחד?"

השתתקתי. הוא רוצה לצאת איתי, דווקא עכשיו?

אולי בזמן אחר הייתי מסכימה, אבל עכשיו כל כך לא...

החלטתי להיות כנה איתו.

"ברנדון, הייתי שמחה לצאת, אבל אני עוברת תקופה לא ממש קלה עכשיו..." מילמלתי אל תוך השפופרת.

"אה..."

"זה לא אישי. בכל זמן אחר הייתי מסכימה, באמת." הרגשתי כל כך לא נעים, עד מישהו אחד נחמד אליי מתוך כל כך הרבה שלא, אני דוחה אותו.

"אוקיי... בסדר. לא נורא אני פה אם את רוצה לדבר, את יודעת?" קולו התרכך. חייכתי שוב.

"תודה, ברנדון. אני אזכור את זה." השבתי בקול נמוך.

"אז... אני מניח שנדבר מתישהו?" הוא אמר בקול מעט מאוכזב.

"כן... ביי ברנדון."

ניתקתי. הרגשתי מעט יותר טוב לפתע.

קמתי והלכתי לשירותים. הבטתי בהשתקפות שלי.

הפנס עדיין היה שם, והוא הפך לקצת סגלגל ופחות נפוח. החלטתי לאפר אותו בעצמי, אני לא הולכת להסתובב ככה.

הוצאתי את המייק-אפ מתיק האיפור שלי והתחלתי במלאכה.

חשבתי על פראנק וג'רארד. תהיתי אם הם מדברים עליי ועל מה שקרה בבוקר.

ידעתי שהם לא הולכים לעזוב אותי בשקט. וידעתי גם שאני לא רוצה לגרור את הסיפור הזה למשטרה.

אבל לא ידעתי מה אני בדיוק מתכוונת לעשות.

סיימתי לאפר את העין. זה דווקא נראה די טוב, חשבתי.

יצאתי לסלון. בוב היה שם, אוכל. 

"בתאבון," בירכתי אותו. הוא הינהן בראשו לאות תודה והמשיך לאכול.

"ממ, יש לך מושג מתי פראנק וג'רארד חוזרים מהראיון שלהם?" שאלתי אותו. הוא בלע את האוכל.

"לא, אבל זה בטח יהיה עוד עשרים דקות, ככה..." הוא השיב.

"אוקיי, תודה." חייכתי אליו ויצאתי מהבית.

יש לי עשרים דקות של שקט לפני שהבלגן יתחיל...

התהלכתי בטיילת של הרחוב.

זה היה יום קריר וסגרירי, עם אוויר קפוא. החורף לאט לאט סימן את בואו.

המשכתי ללכת וללכת, בלי כל תחושת זמן או מקום.

 עשה לי טוב להתרחק קצת מהבית המחניק הזה.

"אם תמשיכי ללכת במזג אוויר כזה, עוד תתקררי." שמעתי קול מאחורי.

הסתובבתי. זה היה פראנק, הוא היה לבוש בסריג ארוך וצעיף, ידיו בתוך כיסי מכנסיו.

הוא חייך חיוך קלוש.

"ראיתי אותך מהמכונית." הוא הסביר והתיישב על ספסל קרוב. הוא סימן לי להצטרף אליו.

התיישבתי לידו ולא אמרתי דבר. פחדתי.

"אני רואה שהצלחת לאפר את העין בסוף," הוא ציין, אדי קור מרחפים מתוך פיו אחרי כל מילה.

 "כן... לא רציתי להסתובב ככה. אתה יודע, זה לא משהו שאנשים רגילים לראות." אמרתי במרירות מסוימת.

פראנק לא ענה והשתררה שתיקה מקפיאה.

רעדתי טיפה. לא יודעת אם זה היה מהקור או בגלל משהו אחר.

"מה את מתכוונת לעשות?" הוא שאל לבסוף.

הסתכלתי עליו. הבעתו לא הסגירה שום רגש, כך שלא יכלתי לדעת מה הוא מצפה שאענה.

"כלום. ואתה גם." השבתי לו באדישות, למרות שליבי דפק בחוזקה.

פראנק גילגל את עיניו ונאנח בעייפות. זה עיצבן אותי.

"את יודעת שלא תוכלי להתחמק מזה הרבה זמן," הוא אמר בשקט.

"אני לא מתחמקת משום דבר." הסטתי את מבטי ממנו ולקחתי נשימה עמוקה.

"צריך לפנות למשטרה." הוא אמר בתוקף. "זה לא יכול להימשך ככה."

"איך ככה, פראנקי?!" שאלתי בקול והסתכלתי עליו בשנית. "אתה יודע מה יקרה אם נלך למשטרה? אתה עוד כמה ימים עוזב מפה לאני לא יודעת איפה, וכשאבא שלי ישתחרר זה יהיה יותר גרוע. אני אהיה לבד עם מה שעשית. אז מה עדיף?" אמרתי הכל בנשימה אחת, הרגשתי כל כך כועסת למרות שהוא רק ניסה לעזור. לא ידעתי אם אני כועסת עליו או על עצמי.

פראנק השתתק, מכווץ את שפתיו שנהיו מעט אדומות מהקור.

"אז את פשוט מעדיפה להשאיר את זה ככה?" הוא שאל בשקט.

"תראה." אמרתי והסתובבתי כך שפניי היו מול שלו. "אני עוד מעט בת שבע עשרה, ואני אוכל לעזוב את הבית. להשיג עבודה איפה שהוא, ולהסתדר." ניסיתי להרגיע אותו ולהוריד אותו מהרעיון של ללכת למשטרה.

"הוא לא יתן לך." הוא אמר בנוקשות.

"אני יודעת. אבל למדתי איך הוא קורא אותי. אני יודעת ללכת למקומות שבהם הוא לא ימצא אותי גם אם הוא יחפש. וכשאני אהיה בת 18 אני אהיה ברשות עצמי. הכל יהיה טוב. אין שום צורך ללכת למשטרה."

פראנק הביט בי בעיניים נוצצות לרגע, ואז השפיל את מבטו.

"גבי, אני לא יודע..." הוא מילמל, מניד בראשו.

"פראנק." אמרתי ברכות, מרימה את מבטו עם אצבעי. "הסתדרתי עם זה כמעט שבע עשרה שנה. אני יכולה להסתדר עם זה עוד כמה חודשים. את הנזק הוא כבר גרם לי, אין מה לעשות. אתה רק צריך לסמוך עליי, טוב?" הבטתי בעיניו.

"אני פשוט לא יכול להניח לזה סתם ככה." הוא אמר בשקט, כמעט לוחש.

"אני באמת מעריכה את זה. אבל אתה חייב לתת לי להסתדר עם זה לבד, בסדר?" לחשתי לו.

הוא הינהן, אבל לא הרגשתי שאני יכולה לבטוח בהינהון הזה.

העדפתי להאמין שכן.

פראנק הפנה את מבטו ממני, מסתכל קדימה בנוקשות.

הרגשתי שהוא לא שלם עם השיחה הזו. לא ידעתי מה לעשות.

"פראנק..." אמרתי בשקט, "תודה."

"את לא צריכה להודות לי על שום דבר."

"בבקשה אל תהיה כזה..." לחשתי.

"אני כזה רק כי אכפת לי ממך." הוא אמר וקולו מעט התרכך. הרגשתי אשמה.

"אני יודעת, פראנקי. אין לך מושג כמה אסירת תודה אני מרגישה." החזקתי בידו. היא הייתה חמה למרות הקור.

לחצתי בה. הוא החזיר לי לחיצה חמה כמה שניות אחרי זה והסתכל עליי.

התקרבתי אליו והדבקתי נשיקה עדינה על שפתיו.

ידעתי שזה לא הזמן, אבל פשוט הייתי חייבת להרגיש קרובה אליו.

"אתה מבטיח שלא תעשה כלום?" לחשתי לו, עיניי נעצמות.

"כן, אני לא אעשה כלום..." הוא השיב בשקט.

לפני שהספקתי לחשוב אם ההבטחה הזאת היא אמיתית, הוא נישק אותי שוב, וידיו נעטפו סביבי והצמידו אותי אליו.

הנחתי לעצמי לשכוח מהכל ולהתמסר אליו לגמרי.

עדיין הייתה לי הרגשה מוזרה.

משהו הולך לקרות...