סתם עוד פאנפיק.

והוא גם יצא ממש ארוך, אז בכלל.

פרק 19

אני ופראנק חזרנו לביתי מחובקים. התחיל להחשיך.

לא רציתי לחזור הביתה, אבל פראנק הכריח אותי ושכנע אותי שלא יקרה כלום ושהכול יהיה בסדר.

ברגע שפתחתי את דלת הכניסה ריי התנפל עלינו.

"פראנק! חיפשתי אותך בכל מקום!" הוא אמר בלחץ, עיניו מרצדות בטירוף והוא מחזיק מסמך כלשהו בידו. "היי גבי." הוא הוסיף כבדרך אגב.

"מה קרה?" פראנק שאל, מסתכל עליו בחשש.

"הקדימו את ההופעה שלנו בלונדון. אנחנו טסים מחר."

 ליבי נפל לרצפה. זה לא קורה.

פראנק פער את עיניו באימה והסתכל עליי במבט חטוף, וחזר להביט על ריי.

"מה? למה?!" הוא צעק.

"אני לא יודע, תשאל את בריאן! בכל מקרה, תתחיל לארוז. הטיסה שלנו יוצאת ב9 בבוקר." הוא קבע והסתלק.

"לא, אני לא רוצה לעזוב! ריי, תחזור הנה!" פראנק קרא אבל ריי כבר נעלם במעלה המדרגות.

פראנק הסתכל עליי, המום. השפלתי את מבטי, לא יכולתי להסתכל בעיניו. יותר מידי מחשבות ורגשות הציפו אותי.

זהו זה. זה הסוף שכל כך פחדת ממנו.

"גבי – אל תדאגי, זה לא הגיוני. אני אסדר את זה... אני לא מתכון לעזוב מח-"

"כן אתה כן. אני לא מתכוונת לשבש לכם את סדר סיבוב ההופעות. אתה עוזב." אמרתי בקול רובוטי, חונקת את הדמעות. לא רציתי לתת לזה להשתלט.

"לא, גבי..." פראנק אמר ברעד והרים את ידו כדי ללטף את פניי.

דחיתי אותו והסתכלתי בעיניו הירוקות, הן החזירו לי מבט עצוב והמום ואפשר היה לראות התחלה של דמעות.

"זה נגמר." לחשתי בשקט, מביטה עוד כמה שניות בפניו שהתחילו להיות מטושטשות מדמעותיי, ורצתי לחדרי.

"גבי, תחזרי לפה!" פראנק קרא אך התעלמתי ממנו, לא יכולתי לשאת את זה.

נשכבתי על מיטתי וקברתי את ראשי בכרית.

זהו, נגמר... את לא הולכת לראות את פראנקי או את כל שאר הלהקה יותר...

זה היה קצר מידי... זה לא הוגן...

לא היית צריכה להיכנס לזה מלכתחילה... ידעת שאת הולכת להתחרט...

כל כך טיפשה...

הדמעות החלו לזרום על פניי ללא שליטה.

מה את בוכה? ידעת שזה הולך לבוא מתישהו, לא?

לא היה לי כוח יותר. עצמתי את עיניי ומרוב התשישות שהצטברה בימים האחרונה נרדמתי מיד.

העדפתי לישון ולחלום מאשר להיות ערה ולסבול את כל זה.

-

הרגשתי טפיחה פתאומית על כתפי. פקחתי את עיניי והסתובבתי.

זאת הייתה אמא שלי.

"אמא, מה קרה?" שאלתי בעייפות. רציתי להמשיך לישון.

"הלהקה עוזבת, חשבתי אולי תרצי להיפרד מהם?" אימי הציעה ברוך. "הבחור הנמוך ביקש ממני להעיר אותך."

פערתי את עיניי. ישנתי עד הבוקר? לא יאמן מה שעצב יכול לעשות לפעמים...

קפצתי מהמיטה.

"מה השעה? הם עדיין פה?" שאלתי, מתחילה להרגיש את הטעם של הסוף.

"כן. הם עוד כמה דקות יוצאים לשדה התעופה." אימי השיבה. "את יכולה לנסוע איתם ולחזור, אם את רוצה. הם לא ממש מבינים בשדה התעופה הישראלי." היא גיחכה לעצמה.

"כן... אני אסע איתם, אוקי..." מלמלתי, ראשי טעון במחשבות על מה אני אעשה ואגיד בשעות האחרונות שנותרו לי עם פראנקי.

"טוב מותק. קחי ז'קט, קריר בחוץ." אימי הוסיפה והתקדמה לעבר הדלת, אך נעצרה בהיסוס והסתכלה עליי כאילו שכחה להגיד דבר מה.

"קורה משהו בינך לבין הנמוך ההוא?" היא שאלה בהתעניינות משולבת עם חשד.

חייכתי אליה במעט עצב.

"הוא לא כזה נמוך, אימא." אמרתי ולא הוספתי עוד מילה.

אימי הסתכלה עליי בעיניים מצומצמות למשך כמה שניות נוספות, ויצאה לגמרי מהחדר.

התלבשתי לחולצה ארוכה וג'ינס במהירות ויצאתי אחריה, יורדת למטה בהיסוס.

כל חברי הלהקה היו כבר למטה, אורזים דברים אחרונים ומתכוננים לעזיבה.

ג'רארד היה הראשון ששם לב שירדתי. הוא התקדם אליי ונעמדתי במקומי.

"אז אני מניח ששמעת את החדשות," הוא אמר בסרקזם קל.

"כן, אני באה איתכם לשדה התעופה." השבתי לו בשקט והסתכלתי על המזוודות.

ליבי החסיר פעימה, הפנמתי לאט לאט...

פראנק הרים את מבטו ממזוודתו אליי. לא העזתי להסתכל עליו בחזרה.

"הו, נהדר. אז בואו נלך. כולם מוכנים?" ג'רארד שאל והסתובב לעבר חבריו הטובים.

"כן..." נשמעו מלמולים עייפים מפי כולם.

חברי הלהקה נפרדו מאימי ומאחי לשלום, אבא כמובן לא היה בבית, ויצאו לדרך.

ירדתי אחריהם במדרגות בשקט מוחלט, מבטי נשאר מקובע על הרצפה למשך כל הזמן.

לא ידעתי איך לגשת לפראנקי, מה לומר, מה לעשות ואיך לנצל את הזמן. התביישתי.

הרגשתי את מבטו של פראנק נעוץ בי בזמן שהם העמיסו את המזוודות על הוואן.

ג'רארד שם לב למתרחש, מבטו רץ ביני לבין פראנקי והוא צמצם את עיניו ברוגז.

"היי, פראנק, אין ממש מקום בוואן לכולם בגלל כל המזוודות והכול, אז חשבתי, אולי אתה וגבי תיסעו באוטו של אימא שלה?" הוא הציע.

כולם ידעו שיש די והותר מקום בוואן, וכוונותיו של ג'רארד היו ידועות לשלושתנו.

"אין לי בעיה עם זה, השאלה היא אם אימא של גבי תסכים." פראנק אמר והביט הישר אליי, ידעתי שהוא לא באמת התכוון לאימי אלא אליי.

"אני לא חושבת שלאימא שלי יש בעיה עם זה." השבתי בשקט.

מייקי גיחך בלעג והניד בראשו, בעודו מעמיס את המזוודה האחרונה על הוואן ונכנס לתוכו. בוב וריי כלל לא שמו לב למתרחש, כיוון שהם היו כבר בפנים.

"טוב, אז- נתראה בשדה התעופה." ג'רארד חייך קלות וסימן לי במבטו לגשת לפראנקי, ובזאת עלה לוואן והם נסעו.

פראנק כבר נכנס למושב הנהג באוטו של אימי, עברתי צד והתיישבתי לידו מקדימה.

הוא התניע והתחיל לנסוע בשקט מוחלט.

"פראנק, אני מצטערת על מה שהיה אתמול. לא הייתי צריכה לעשות לך את הסצנה הזאת." פציתי את פי סוף-סוף.

"זה בסדר, היית בהלם. הייתי עושה את אותו דבר."  הוא לחש, מעט בעצב.

לא היה לי הרבה מה לומר, העדפתי לשתוק. פראנקי התרכז בנהיגה.

ידו הימנית הייתה מונחת על החיבור שבין המושבים.

לא יכולתי לעמוד בזה יותר ועטפתי את ידו עם שלי, היא הייתה קרה לחלוטין.

הדמעות התחילו לעלות שוב. הוא החזיק את ידי בחוזקה.

הסתכלתי עליו, גם הוא חנק את הדמעות. ידעתי ששנינו חשבנו אותו דבר.

"אני לא יכול לסבול את הקרירות הזאת יותר. גבי, בבקשה... תפסיקי." הוא ביקש בקול רועד והפנה אליי את מבטו לשניות ספורות לפני שחזר להסתכל על הכביש.

"אני מצטערת," אמרתי בבכי עצור, "אני לא יכולה לשלוט בזה."

העברנו את שאר הנסיעה בהרבה דמעות, הרבה שתיקות וידיים אוחזות זו בשנייה.

הגענו לשדה התעופה, פגשנו תוך כמה שניות את חברי הלהקה וזה היה הזמן שלי להיפרד.

מייקי הלך בלי להגיד שלום, ריי ובוב נתנו לי חיבוק אוהב והסתלקו גם הם.

ג'רארד התקרב אליי ואחז בידיי.

"אל תהיי עצובה. יש לך את האימייל שלי. אני אכתוב לך. כולנו נכתוב לך." הוא אמר לי בשקט.

"אני לא רוצה לחזור הביתה..." לחשתי, הדמעות מציפות את פניי.

"גם אנחנו לא רוצים לנסוע ללונדון." הוא אמר והניח את ידיו על כתפיי. "אני אתגעגע אלייך. זה היה המקום הכי משמעותי שהייתי בו עד עכשיו בסיבוב ההופעות הזה." הוא הביט בעיניי וחייך בעצב.

"תודה על הכול. אתה מדהים, ג'ר." לחשתי לו.

הוא הצמיד אותי אליו לחיבוק ארוך שנמשך לפחות דקה, עצמתי את עיניי וחיבקתי אותו בחזרה, דמעותיי כבר זורמות על פניי ללא שליטה.

"פראנקי באמת אוהב אותך, את יודעת." ג'רארד לחש באוזני. צמרמורות עברו בכל גופי כשהוא הזכיר את שמו.

"הוא מנסה להסתיר את זה. אבל זה נכון. אף פעם לא ראיתי אותו ככה."

שתקתי. לא ידעתי מה לומר. ג'רארד התיר את החיבוק והסתכל בעיניי.

"ביי ילדה." הוא נשק על לחי השמאלית ופנה לעבר השער.

פראנק עוד עמד שם, וכשראה שג'רארד מתרחק הוא צעד אליי באיטיות.

נשימתי נעצרה רק מלראות אותו מתקרב. לא רציתי להיפרד ממנו. לא רציתי שהוא ילך. לא רציתי להבין שזה באמת הסוף.

אני שונאת פרידות.

פראנק נעמד מולי קרוב, והוציא משהו מהכיס השמאלי שלו.

"קחי את זה," הוא לחש והושיט לי את החפץ.

זאת הייתה שרשרת מצדפות, בדיוק כמו שהוא הבטיח לי באותו יום לפני שבועיים כשהיינו בים.

גוש ענק חנק את גרוני מלראות אותה, ולהיזכר ביום הזה, שלא הייתה לי אפילו דאגה אחת על הראש.

פראנק לקח ממני את השרשרת, הסתובב וענד לי אותה.

הרגשתי את ידו מסיטה את שיערי מעורפי והצטמררתי כשידיו ליטפו את צווארי ועברו עליו בכוונה לענוד את השרשרת.

הוא חזר למקומו מולי ואחז בידיי.

"אל תורידי אותה." הוא לחש, צועד קדימה ומצמיד את ראשו אליי. דמעות זרמו מעיניו הירוקות והיפות.

"לעולם לא." לחשתי לו בחזרה, מרגישה את נשימותיו על שפתיי. "תכתוב לי?"

"לא." הוא אמר והניד בראשו. "את צריכה לשכוח ממני, את צריכה להמשיך בחיים שלך..." הוא מלמל, מצמיד אותי יותר קרוב אליו.

"אני לא רוצה להמש-"

"ששש..." הוא קטע אותי והניח אצבע על שפתיי. השתתקתי. "את חייבת. וכך גם אני."

ובזאת הוא נישק את שפתיי בתשוקה מהולה בעצב, נשיקה אחרונה.

נתתי לעצמי להתמכר אליו, להרגיש אותו, להריח אותו, לטעום, לגעת, לספוג אותו אליי, והכול בפעם האחרונה.

הטעם של הנשיקה התערבב עם טעם הדמעות שלו ושלי, ועכשיו זה באמת הרגיש כמו הסוף.

עברו דקות, שעות – איני יודעת, אך מתישהו נפרדתי מהשפתיים שאני הולכת להתגעגע אליהן כל כך.

"גם אני אוהבת אותך." לחשתי בשקט.

הוא לא ענה, לא הייתי בטוחה אם הוא שמע בכלל. הוא נשק לשפתיי נשיקה אחרונה והחל להתרחק, אוחז בידי עד הרגע האחרון ביותר.

נשארתי שם לבד, מביטה בו נכנס בשער ונעלם לתמיד.

-

זה לא הסוף של הפיק, אני חוזרת- זה לא הסוף, זאת רק ההתחלה :)