עדיין לא מתמקמת בתוכי המציאות החדשה...
אבל מתחילה מכאן, ממקום ריק, ממקום נקי, ללא תאריכים קודמים ופוסטים ישנים, שמהווים תמונות שלנו, שמהווים תקופה שלנו...שמהווים את המחבוא שלי, את המסתור שלנו...
אני את המחבוא שומרת לעצמי ואשמור כנראה עוד הרבה... כי עדיין לא מצליחה להתרגל למציאות החדשה...
למציאות החדשה שגונזת אותך ממני, מרחיקה אותך בכוח, בכוח בלי לרצות, בלי שאני אוכל לאשר שזה רצוני, בלי שאתה תוכל לאשר שזהו רצונך. בכוח. כי ככה עדיף לשנינו, גם אם לא בהכרח זה הרצון שלנו. אבל... בכוח.
אז כאן, אני כותבת. בתקווה שלא תגיע לכאן, כי כאן הכל נשפך, כל הכאב שחשבת שאולי נחסך ממני כבר בהתחלה ושקיבלתי את זה יפה. נדמה שקיבלתי את המציאות ושאני מתרגלת אליה, לומדת אותה ולבסוף אפנים ופנה למקום אחר, מקום אחר שאתה בו לא נמצא, שבו לא תהיה ... רק אני ו...הדף החדש/החיים החדשים שאפתח...בלעדיך. כך נדמה אבל... המציאות החדשה הזו- בלתי רגילה בעבורי.
עברנו תקופה קצרה שהיוותה כל כך הרבה. המון. יחד. כל הזמן יחד. כל הזמן ליד. כל הזמן לצד. כל הזמן אוהבת. כל הזמן אוהב. כל הזמן רוצים. צוחקים. רוצים. מחבקים. מסתכלים. מתמכרים.
אני אוהבת אותך. תפסיק עם זה כבר! בבקשה ממך!
-בעצם, כל כך לא מגיע לך שאבקש ממך שתפסיק. אתה מה שאתה ואני לא יכולה לתאר דקות בלי השהות שלך, גם כשלא היינו קרובים פיזית, הרגשתי את השהות שלך וזה הרגיש כל כך קרוב.
עכשיו, השהות כבר לא אתי.
ויש בך כל כך הרבה יופי, עד שפשוט נאצלתי לבקש ממך ש"תפסיק עם זה כבר"- כי אתה עושה בי כל כך הרבה, וזה לא הגיוני שנגמר, והיופי הזה שלך בתוכי נשמר ואני כאילו כועסת! כועסת על כמה שאתה מיוחד, על כמה שהיה לנו כל כך מיוחד, גם כששמרתי, גם כשסיפרתי, הכל היה כל כך מיוחד.
עכשיו, השהות הזו שלך כבר לא אתי. כבר לא ליד, כבר לא לצד.
לבד.
אבל אוהבת אותך מדי. די.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Yuli.