לא יצאו ממני המלים, כמעט חנוקה ולא מצליחה להבין שהמצב החדש הוא כזה שמרחיק אותך ממני, שמרחיק אותי ממך, שלוקח את שנינו למקומות אחרים. ואתה נשאר בבית ואני כבר לא אגיע אליך, ואני נשארת כאן, ואין לי לאן לרוץ, כבר לא אוכל לקחת את הקו שמוביל אליך. כבר לא אעלה על הקו שלוקח אותי אליך.
אבל, במלים האחרונות שלך אליי, קיבלתי את ההבנה הכי טובה ונכונה שמתקיימת בין שנינו עכשיו : "אל תטרחי להגיע. די, תעברי לסדר יום".
בשבוע שעבר, שלחת לי הודעה קרה שמבקשת לשנות את תוכן ההודעות שלי, את תוכן הכתיבה שלי ש"נראה כאילו את דורשת צומי, ובכוח רוצה שישאלו אותך למה נפרדנו".
ככה סיימת, ככה נגמר.
איך אתה מצליח לשנות בעצמך את עצמך?! איך אחרי יומיים אתה מראה פנים קרות, כמו לא התקיים ביננו שום דבר, כמו לא היינו יחד, כאילו לא ניסינו לשמור על שנינו אחד בשביל האחר, כדי שאף אחד לא יקח לך אותי, כדי שאף אחד לא יקח לי אותך... ... ... כדי שאף אחד לא יקח ...לי... אותך.
ואני הולכת, ובוכה, ונזכרת במלים שאמר לי אבא, בפניו המאיימים להשאיר אותי מחוץ לפתח הבית ביום שבו אשאר איתך.
אבל אותי לא חסם שומדבר, אני צעדתי לכיוונך, והקרבתי יחסים עם החשובים לי מכל-המשפחה. שהיא הכל. והיא מעניקה לי בלי סוף אבל...ראיתי רק אותך. כי הייתי בטוחה. שאתה. תהיה ותישאר ולא תשאיר אותי כאן, שוב פעם בבית, עכשיו לבד-לבד כשאבא משאיר מבט לא שקט על הפנים, כאילו בגדתי באמון שלו, כאילו הפקרתי את ה"ערכים" שנטעו בי כאן בבית במשך כל השנים אבל הערכים האלה אף פעם מעולם לא נראו בעיניי כאלה שחשוב לשמר כי אבא לא ידע אף פעם באיזו דרך יש לנטוע את אותם ערכים שחשובים לו כל כך. "כל כך". והכל...הכל למען כבודו ושמו הטוב ... ובלבד שלא יזלזלו בשמו הטוב.
אבל גם אחרי כל המתחים שנצטברו אבא נשאר שם כל הזמן, כועס, אבל נשאר שם כל הזמן. ואמא, שחיכתה לי בסופה של דרך שאשוב אליה מן המסע, המסע שלקח אותי אל בחור שאוהב ומשם נמשך אליי בדרכים חבויות, בדרכים מסתוריות... אבל..אוהב.
וגם אחרי כל המתחים שנצטברו.. אני נשארתי שייכת לך. כי אתה היית חלק מן ההוויה שלי, חלק בלתי נפרד במציאות שלי.
לרגע לא היססתי גם לא עלתה בי המחשבה שאולי סיכנתי את מקומי בשביל מקום שישאר ריק. זה היה נראה תמידי, אולי נצחי, כל כך רגוע, כל כך ביחד, כל הזמן ביחד.
אז את ההיסוסים שלא היו קיימים בי- גם אתה לא היססת לרגע כשעשית את הצעד ההוא וסיימת את הקשר.
ואני אמרתי תודה שאתה עשית את הצעד הזה ולא אני אחרי תקופה אחרת היה קשה לי לעשות אותו באם יידרש מאיתנו...אם בכלל...
וראית את היופי שבין שנינו מתמשך, וראית אותנו ביחד כל אורך הזמן... אז מאיפה הגעת למסקנות האלה... מאיפה אחרי שהוצאת מלים שנשמעו כל כך מבטיחות, לתקופה שלעולם לא תיגמר???
אותם רגעים..הרגשתי שזרקתי את עצמי לרוח... כל המתח שליווה אותי ברגעים שהייתי בבית, כל אותם המבטים שנעץ בי אבא, כל אותו חוסר שקט שליווה אותו וראו זאת על פניו... בשביל שבסופם של חודשיים תאמר לי את ההפך המוחלט מכל אותן מלים שהשלכת לריק במשך יותר מחודש?
ותמיד חייתי בתחושה ש"הוא אמר שנשוב, שהוא יחכה לי, שהוא שלי..." כמו שאמר לי אותו בחור שהיווה את האינסופיות שבי. הוא האינסופיות שבי! ניב. כמה שלא אתרחק, כמה שלא נתרחק...הוא נשאר שם... והאמנם לא עם אותן תחושות כואבות, מוחצות את הנפש מרוב שדוקר כל כך, והאמנם כבר לא בדמעות כל פעם שעוברת על יד עירו אבל הוא היה ולא ייגמר בי כנראה לעולם.
ואיכשהו כולם מצליחים לסיים את זה יפה באופן כזה שגורם לך להמשיך לרצות אותו כי "הוא כל כך מקסים, דאג לא לפגוע בי, ואמר לי שהוא יחכה לי..."
וגם אתה...נשאת את אותן המלים בנוסח טיפה שונה אבל...בהזדמנות שניתנה לך פרקת את הכעס שהיה בך, כאילו חיכית להזדמנות שבה תוכל לומר לי "די, תעברי כבר לסדר יום, תפסיקי להישאר באותה תחושה של כאב על הפרידה הזו. די..." ... תעזבי אותי? ...
אז חוויתי איתך. והאהבה נשארה בי, ואתה...כאילו מקלקל אותה כשאתה ככה מרחיק אותי ממך... אז...די! די לומר שהכל מתחיל ונגמר ב-אבא. כי אהבה של אמת, היא אהבה שנשארת קיימת, שנשארת יציבה, וטובה, היא אהבה ששורדת גם במלחמות, גם בתקופות הכי קשות, גם ברגעים ובזמנים בהם יש קושי...ונדמה שאתה ... קשה היה לך להתמודד...ואני כל השבועיים האחרונים רק חושבת "מתוק שלי, כמה הוא פגוע בעקבות הגישה של אבא... מתוק שלי, כמה שהוא נותר פגוע".
אתה היית נשאר ולא מוליך אותי לבד... פתאום.
עכשיו פתאום רואה אותך.
רואה אותך כמו שלא ראיתי אותך שאתה כמו שאתה עכשיו...פתאום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Yuli.