אימוץ יחידני

עדות אישית בווינט, במדור יחסים:

"את בסך הכל מחפשת אהבה. אפילו לא כזאת שרואים בסרטים, כי סרטים זה רק סרטים, אלא אהבה פשוטה, כמו שיש אצל ההורים, עם ויכוחים ומריבות, אבל גם עם כיף גדול. ובינתיים השעון מתקתק. את רואה את הפקידה במשרד שלך, שמגדלת לבד ילדה, ומתחילה לחשוב שאולי זה הפתרון גם בשבילך"

והסיום והמסקנה של כל מה שהיא כותבת: "את מחליטה שמחר בהפסקת הצהריים תגשי לפקידה ותבררי בעדינות אם הבת שלה היא מבנק הזרע. את חייבת את זה לעצמך. עוד פיסת מידע, עוד צעד אחד לקראת הלא נודע".

אמנם כאן מדובר על האפשרות ללכת לבנק הזרע. אבל הכתבה מעניינת מבחינת ההתלבטויות האם להישאר על הספסל ולחכות למיסטר רייט (כמו בקריקטורה שהבאתי ברשומה הקודמת), או לקום ולעשות מעשה ולהפוך לאם. מה שיפה הוא שהיום כמעט לכל אחת יש את מי לשאול, יש דוגמה. אימהות יחידניות מבחירה הן כבר תופעה, וכל שנה יש יותר ויותר (בדרך של תרומת זרע, או החלטה לשמור על הריון שנוצר בצורה בלתי מכוונת למשל כתוצאה מסטוץ, או בדרך של אימוץ).