כינוי:
יסמין@ בת: 18
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: \.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ראיון עם סופרת שפגשה את המולידים שלה
ראיון מאוד מעניין עם הסופרת א. מ. הומס לרגל צאת ספרה האוטוביוגרפי "בתה של המאהבת". וכך מסכמת המראיינת (שגם תרגמה את הספר) את הנושא:
"השבוע רואה אור ספר בלתי שיגרתי, שלשמחתי יצא לי לתרגם. "בתה של המאהבת" הוא סיפורה האישי של איימי מישל הומס, שגדלה במשפחה מאמצת, ויום בהיר אחד - כשכבר הייתה סופרת ותסריטאית מצליחה - חזרו לחייה הוריה הביולוגיים, במה שאפשר בהחלט לתאר כסופת טורנדו רגשית".
כדאי לקרוא. מאוד מעניין ומאוד נוגע ללב, וגם מעורר מחשבות.
| |
הזכות לפרטיות של ילדותים שאומצו
השבוע קראתי את הידיעה העצובה מכל הבחינות, העוסקת בילדה שאנג'לינה ג'ולי אימצה באתיופיה. אני רוצה להתייחס לנקודה אחת: העובדה שבכל אמצעי התקשורת בכל העולם פירסמו פרטים ביוגרפיים מאוד אישיים ומאוד טעונים, שקשורים לאירועים מאוד קשים ומצערים שהתרחשו לפני ואחרי שהילדה נולדה.
וזהו עוד מקרה שבו הרבה מאוד אנשים (ובמקרה הזה ממש מיליונים) ידעו פרטים ביוגרפיים אישיים ביותר, הרבה לפני הילד\ה שאומץ\צה. אלא שבמקרה הזה אני מתארת לעצמי שאנג'לינה ג'ולי עצמה לא פירסמה את הפרטים, אלא אלו העיתונאים שרדפו אחרי הסקופ בלי להתחשב בילדה אחת קטנה. כזו חוסר התחשבות! בארה"ב אין חוק להגנת הפרטיות של קטינותים, ובייחוד קטינותים שאומצו? בארץ יש חוק כזה, ועוד אכתוב עליו. אבל העניין הוא שלפעמים ההורים עצמם, בתום לב, חושפים פרטים ביוגרפיים אישיים למדיה, ואני תמיד תמהה על כך.
| |
ראיון עם יוצרת הסדרה "אימא יקרה לי" שאומצה בארץ
בנענע10 מתפרסמת כתבה וראיון עם יוצרת הסדרה "אימא יקרה לי" והעורכת הראשית: ללכת עד הסוף
כותרת משנה: "בגיל 10 חודשים אומצה ציפי ביידר ע"י זוג הורים אוהבים. 34 שנים אחרי, היא יוצרת את "אימא יקרה לי", סדרה חדשה העוסקת בכוח המניע אנשים ללכת עד הסוף כדי להפוך הורים. ראיון".
בראיון מספרת ציפי ביידר את סיפור האימוץ שלה וגם על הסדרה. בראיון היא מספרת שפתחה את תיק האימוץ וגם פגשה את היולדת, והיא לא כועסת עליה אבל לא היה ביניהן חיבור. בהמשך היא מספרת על הוריה "זכיתי בהורים שהם המתנה הגדולה של חיי", ו"אני מאמינה שלמעלה היה כתוב שאני צריכה לגדול אצל ההורים המאמצים שלי". והיא מוסיפה: "האישיות והמכלול זה הם, ומה שהם נתנו לי כל השנים. ההתנהלות שלי, יחסי האנוש שלי, הכול מהם. הערכים שלי והבן אדם שאני היום, הם תוצאה של הגידול שלהם, של האהבה והביטחון שהעניקו לי כל השנים... כשהורי אימצו אותי, הם בעצם הגשימו חלום".
וכך היא מספרת על הפרק שישודר היום: "את פרק האימוץ אני מקדישה להורים שלי, שנתנו לי את הביטחון ואת כל מה שאני היום. היה לי חשוב ללוות את התיעוד, לפתוח אותו, ולהראות צדדים חיוביים באימוץ. אחד מן הזוגות שעברו טיפולי פוריות ממושכים, החליט בהשפעת פרק האימוץ, להירשם לאימוץ ילד מדרום אמריקה. אם עוד אנשים יושפעו לטובה, מבחינתי עשיתי את שלי". ואחר היא מספרת על המפגש המרגש שנראה היום בין האם לבין בתה בגואטמלה.
בקיצור, ראיון מרגש, ונראה לי די ברור שגם הסדרה תהיה מרגשת ביותר, ובייחוד הפרק של היום.
| |
ספר אינטרנטי על אימוץ, על מציאת היולדת באינטרנט ועוד
במוסף הארץ של היום מתפרסמת כתבה מאוד מעניינת בשם: "מצאתי את אמא שלי ב-"Google.
כותרת המשנה מבהירה הרבה: "יזם ההיי-טק רוני אפשטיין הדחיק במשך שנים את פרשת האימוץ שלו, עד שגילה את נפלאות החיפוש באינטרנט. מה שהתחיל כמסע טכנולוגי בזמן, נגמר באיחוד מפתיע עם אמו הביולוגית אלמה שוורץ, מי שהיתה נערה אמריקאית מרדנית, נכנסה להריון מסטודנט שנחשד בריגול, מצאה מקלט בישראל והמציאה לעצמה חיים חדשים כרקדנית וכמורה לוויפאסנה".
בתשובה לשאלה: "היום היא אמא בשבילך?" הוא השיב כך: "קודם כל היא סוף של איזושהי הרפתקה מדהימה. היא לא אמא, כי מונה היא האמא שלי גם בגלל שהיא גידלה אותי, וגם בגלל האהבה שלי".
ובהמשך אמר כך: "באותה תקופה להיות אמא לא נשואה בארצות הברית היה קשה מאוד, והיה מראש שם אותי בעמדת פתיחה לא נוחה לחיים. היו לה זיכרונות ילדות די קשים, והיא החליטה ובצדק שזה לטובתי לתת לי הזדמנות לגדול במשפחה טובה. בזואולוגיה מכירים את הדבר הזה שנקרא 'החתמה' שהגור או הגוזל לומד לזהות בוגר מסוים בתור האמא שלו. זה מה שקרה לי. אצלי ההחתמה היתה מכוונת למונה. לכן כשאלמה סיפרה לי איך היא התעקשה לוותר עלי אולי טיפה נצבט לי הלב, אבל לא הרגשתי שאמא שלי החליטה לוותר עלי, כי אמא שלי תהיה תמיד מונה".
ניתן לקרוא עוד על הנושא וגם את הספר האינטרנטי של רוני אפשטיין באתר שלו המקודש לאימו מונה.
* * * * * * * * * * * * * * * *
בעקבות הסיפור האנושי הכל כך מרגש ומרתק חשבתי לעצמי כמה מחשבות
חבל מאוד שכל הסביבה ידעה את הסיפור הרבה לפני שהילד עצמו ידע, ושרק לפני כיתה א' סיפרו לו על האימוץ. ברור שזה נובע מהמוסכמות באותה תקופה, כשהורים לא נהגו להסביר נושאים רבים. ובכל זאת, נראה לי שהיה לו הרבה יותר קל לו היה יודע על כך הרבה קודם, לפני שהשכנות "הנחמדות" העירו הערות...
חבל מאוד שהמכתב שהיולדת כתבה וביקשה שיצרפו לתיק האימוץ הלך לאיבוד. המכתב היה מקל על איתורה, וגם היתה לו בוודאי משמעות רגשית רבה.
מאוד התרגשתי לקרוא את הדרך הבוגרת והבריאה, שבה הוא מבין ומקבל את המניעים למסירה לאימוץ (חלק מופיע בציטוט השני שהבאתי לעיל). אני מאוד מאמינה בתפילת השלווה:
"אלוהים
תן לי שלווה לקבל את מה שלא ניתן לשנות
ותן לי אומץ לשנות מה שניתן
ותן לי חכמה להבחין בין השניים"
באופן אישי נראה לי מאוד בריא מכל הבחינות להגיע למצב של קבלת העובדות הביוגרפיות שלא ניתן לשנותן: לקבל את העובדה שהיתה אישה שלא יכלה לגדל ולטפל מסיבות שונות ולכן מסרה את התינוק\ת לאימוץ. ברור שזה לוקח זמן ועיבוד רגשי ונפשי, אבל נראה לי שחשוב מאוד להגיע למצב של השלווה: "לקבל את מה שלא ניתן לשנות".
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
