אתמול בערב הייתי בת"א..

לקח לי שעה ורבע להגיע מעזריאלי לצומת שביט...

איך עשיתי את זה?! אני בעצמי לא יודעת אבל החלטתי שאני שונאת ערים גדולות וכשאני אהיה גדולה אני אגור לי במיני-התנחלות פצפונה בלב הגבעות עם 2 וחצי בתים וכלב.

לפחות שם אין רמזורים.

אולי מישהו רוצה לקנות לי גיטרה חשמלית?

לנו הסרוגים, יש המון מונחים שאף אחד אחר לא מכיר. כאילו אנחנו מדברים בשפה משלנו [וכמובן זוממים להשתלט על העולם]. "יש לי בחמשו"ש הקרוב שבו"ש והמד"ש שלי עצבני עליי בגלל זה. אבל לפי הבייני"שים שם, במילא לא יצא מזה הרבה."

יש לנו עולם משלנו. עולם שבו אם איזה בחור/ה צעירים דתיים עוברים לידך אתה מסתכל להם על הגב של הסווצ'ר כדי לדעת איזה שבט ואיזה סניף הם. עולם שבו אתה יכול לפגוש מישהי שגרה באיזו עיר והיא תכיר את דודים שלך שהם בכלל בני עשרים פלוס ועם תינוק.

זה קורה רק אצלנו.

איזה יופי!

איזה בעסה שאני לא בן.

אני לא יכולה לישון איפה שבא לי, אני לא יכולה לרקוד איפה שבא לי, אני לא יכולה לשיר איפה וליד מי שבא לי. אני לא יכולה להתלבש איך שבא לי, להיות איפה שבא לי. אני צריכה ללכת עפ"י קודים מסוימים, להתנהג בטאקט, להיות סנטימנטלית ורגישה ולא להתחרפן יותר מדי. אני צריכה לסדר את השיער שלי כל בוקר מול המראה במשך איזה 5 דקות, להזהר לא ליפול על החצאית הארוכה שמטאטאת את הרצפה. אני לא יכולה להשלים מניין או להיות אחת מ-3 לזימון. אם אני מגיעה לבית כנסת שניה אחרי שהתפילה מתחילה, הרבה פעמים אני צריכה לחכות עד שאיזה בן יואיל בטובו לצאת ולפתוח לי את עזרת-נשים. כשבשבת אחה"צ כל הבנים מגיעים, פותחים גמרא ולומדים אני רק יכולה להתבעס מהצד. אני צריכה להזהר בלילה, לא לתפוס טרמפים מאוחר, לא להסתובב לבד בתחנה-מרכזית ת"א ב12 בלילה. נולדתי ראלית מדי ומחושבת מדי, התבגרתי מהר מדי. קשה לי יותר לחלום גבוה ולהגיע רחוק. לפרויקטים כמו 'חוות עמיצור' בנגב אני לא יכולה ללכת כי הם לבנים בלבד. להקים התיישבות אני לא יכולה עד שאני לא אתחתן. במסלול של"פ יש רק 3 מקומות לבנות וכמעט 10 לבנים. בבית הספר שלי כולן חרשניות כשאצל הבנים הסטלה חוגגת.

למה לא נולדתי בן?

ובזה נסיים :)

ימים מאושרים לכולנו..