אולי הלב התכווץ לי, לא אוהבת אף אחד.

שסוף-סוף נפל אצלי האסימון, אולי אפילו שניים או יותר, שאני לא יכולה לברוח מעצמי

וזה לא שלא ניסתי, פעמים רבות רמסתי את עצמי והצלחתי לברוח אבל תמיד חיכיתי לעצמי בסיבוב

ואף פעם לא הצלחתי לחמוק מבין זרועותיי.

אז אם אנחנו כבר עובדים בשיטה של take it or leave it אני מעדיפה לקחת את זה, אולי בגלל שאין לי מספיק אומץ בשביל להפנות את הגב ולהרפות מעצמי.

ואם כבר החלטתי לקחת את עצמי, אז לפחות שזה יהיה בצורה אמיתית וכנה

עם כל הדברים שאני לא מקבלת בעצמי מסיבות מאוד טיפשיות.

אני לא יודעת למה המשכתי לאמץ את השם הלא אמיתי שלי שאותו לא אציין כאן, אבל הוא הפך אותי לאדם אחר-

נכון, לא לגמריי אחרי הכל

אני זו- אני. ואני תמיד נשאר אני

אבל תמיד ניסיתי להיות השם הזה, ואני לא, אני טליה

ואם אתן לעצמי מעט קרדיט אני לא בטוחה שזה פחות טוב.

יש לי עוד בלוג, שבו אני לא יכולה לכתוב הכל. כי יש אנשים שמכירים אותי בתור אדם שונה לגמריי,

מבחינת המון דברים

אם זה שם- או צורת כתיבה אחרת.

הבלוג הזה נפתח אך ורק בשביל הבנית העצמית שלי והחיבור שלי עם עצמי כי אני לא רוצה להמשיך לשחק בתופסת עם עצמי כל חיי,

אני בלאו הכי מפסידה..

אז פה אין שום התיימרויות להיות אדם יותר טוב ממה שאני באמת בשום תחום מסויים

נמאס לי להוציא דין וחשבון על כל מה שאני אם בכלל.

אני אומרת הכל,

הכל.

אולי בלי כל גירודי המילים היפות בבלוג הרגיל שלי

שאני כלכך אוהבת

אני אצליח לנקות את עצמי מהזוועה שמתחוללת אצלי בגוף

ובא לי להקיא.

בהצלחה?